האם בור חייב להיות חור?
כשאנחנו שומעים את המילה בור, אנחנו מדמיינים בדרך כלל חפירה באדמה.
מקום שהיה ישר — ומישהו חפר בו כלפי מטה.
אבל האם זה באמת מה שמגדיר את אב הנזק „בור”?
נניח שאדם לא חפר דבר.
במקום זאת הוא השאיר לבנה גדולה או מטען כבד באמצע הדרך, ומישהו נתקל בהם ונפגע.
המכשול הזה בולט מעל פני הקרקע, במקום לשקוע מתחתיהם.
האם גם דבר כזה יכול להיחשב „בור”?
התשובה שהסוגיה עומדת להציע היא שכן.
וזה מעלה שאלה נוספת, שונה:
נניח שהמכשול נמצא בכביש ציבורי.
מדוע מי שיצר אותו חייב?
הרי הכביש אינו שלו. הקרקע אינה שלו. אולי דווקא מי שאחראי על הדרך — למשל הרשות המקומית — אמור להיות אחראי לנזק?
בדין בור מתברר שלא הבעלות על הקרקע היא שיוצרת את החיוב.
אדם יכול להתחייב מפני שהוא יצר את התקלה, גם כאשר המקום שבו יצר אותה אינו שלו.
בלשון שהגמרא תשתמש בה בהמשך: „על עסקי כרייה ופתיחה באה לו” — האחריות באה עליו מפני שהוא זה שכרה או פתח את הבור.
עכשיו אפשר לחבר את שתי הנקודות:
בור אינו מוכרח להיות חפירה כלפי מטה, והוא גם אינו מוכרח להיות דבר ששייך לאדם.
השאלה היא האם לפנינו תקלה שהאדם יצר במקום שבו אחרים עלולים להינזק.
איפה אנחנו?
רב פפא אמר שיש תולדות שדינן כאבות שלהן, ויש תולדות שדינן שונה.
מאז הגמרא עוברת מאב נזק אחד לאחר ומחפשת היכן נמצאת התולדה שדינה שונה.
בשיעור הקודם היא בדקה את הבור עצמו.
היא ניסתה לומר שבור בעומק עשרה טפחים הוא האב, ובור בעומק תשעה טפחים הוא התולדה.
אבל האפשרות נדחתה: בור עשרה הוא אב לעניין מיתה, ובור תשעה הוא אב לעניין נזקים.
לכן עדיין חסרה לנו תולדה של בור.
עכשיו הגמרא מנסה לחפש אותה לא בבור מסוג אחר — אלא במכשול שאינו חפירה כלל.
מה צריך לדעת לפני שנכנסים?
הגמרא מדברת על אבנו, סכינו ומשאו של אדם שהיו ברשות הרבים והזיקו.
כדי להבין את האפשרות הראשונה שהיא תבדוק, צריך להכיר את המושג הפקר.
אדם יכול לוותר על הבעלות בחפץ ולהפקיר אותו.
נניח, למשל, שיש לו לבנה, כלי או מטען שאינו זקוק להם עוד. הוא מפקיר אותם ומשליך או משאיר אותם ברשות הרבים.
מרגע שהפקיר אותם, הם כבר אינם רכושו.
אבל אם הם נשארו באמצע הדרך כמכשול — עדיין יש לשאול מי אחראי לנזק שהם עלולים לגרום.
זו האפשרות הראשונה שהגמרא בודקת.
לשון המקור
אֶלָּא אַאַבְנוֹ, סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ.
הֵיכִי דָמֵי?
אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ – בֵּין לְרַב וּבֵין לִשְׁמוּאֵל, הַיְינוּ בּוֹר.
במילים פשוטות
הגמרא מציעה מועמד לתולדת בור:
אבנו, סכינו ומשאו של אדם — חפצים שהונחו ברשות הרבים והזיקו.
כבר כאן מתברר החידוש הראשון של השיעור:
לא מדובר בחור באדמה.
מדובר בחפץ שנמצא מעל פני הקרקע והפך למכשול.
אבל הגמרא עדיין אינה מוכנה לקבוע את דינו. היא שואלת:
„היכי דמי?”
כלומר: באיזה מקרה בדיוק מדובר?
היכי — באיזה אופן / באיזה מצב.
דמי — נחשב / נראה.
האפשרות הראשונה היא:
„אי דאפקרינהו” — אם האדם הפקיר אותם.
אפשר לדמיין אדם שכבר אינו רוצה בחפצים האלה, מוותר על הבעלות בהם ומשאיר אותם ברשות הרבים.
עכשיו קורה דבר מעניין:
מצד אחד החפצים כבר אינם שלו.
מצד שני הוא זה שהפך אותם לתקלה בדרך.
ועל המקרה הזה אומרת הגמרא:
„בין לרב ובין לשמואל — היינו בור.”
רב ושמואל נזכרים כאן לראשונה במסגרת הדיון הזה. בשלב הזה מספיק לדעת שבמקרה של חפצים שהופקרו שניהם מסכימים: זו תקלה השייכת לדין בור. את המחלוקת ביניהם נפגוש בשיעור הבא, כאשר נבדוק מה קורה אם החפצים לא הופקרו.
למה זה בור?
כאן שתי השאלות שבהן פתחנו נפגשות.
ראשית, למדנו שבור אינו חייב להיות חור.
גם לבנה, סכין או מטען המונחים בדרך יכולים לפעול כמו בור: הם עומדים במקומם, והניזק מגיע אליהם ונפגע.
ושנית, למדנו שהתקלה אינה חייבת להיות רכושו של המזיק.
אחרי ההפקר החפץ כבר אינו שלו.
ובכל זאת האחריות למעשה שיצר את התקלה אינה נעלמת.
רש״י מסביר שכל תקלה שהופקרה נלמדת מבור: כשם שבור ברשות הרבים מחייב אף שהמקום אינו רכושו של החופר, כך גם מי שיצר תקלה והפקיר אותה אינו נפטר רק מפני שאינו עוד בעליה.
לכן הדמיון לבור אינו תלוי בצורה החיצונית.
הוא תלוי באופן שבו הנזק נוצר:
האדם יצר תקלה במרחב שבו אחרים עוברים, והתקלה נשארה שם עד שמישהו הגיע אליה וניזוק.
איך הסוגיה חושבת?
יש כאן צעד נוסף בדרך שבה אנחנו לומדים לקרוא את קטגוריות הנזיקין.
בחיי היום־יום היינו אומרים:
חור הוא חור.
לבנה היא לבנה.
אלה שני דברים שונים.
אבל הגמרא אינה מסתפקת בשם או בצורה.
היא מחפשת את מבנה הנזק.
אם שני מקרים פועלים באותה דרך מבחינת האחריות — הם עשויים להשתייך לאותה משפחת נזיקין גם אם הם נראים שונים מאוד.
לכן „בור” הוא לא רק שם של צורה גיאומטרית באדמה.
הוא יכול להיות גם שם של סוג תקלה.
וזו הסיבה שלבנה או מטען שהופקרו בדרך יכולים להיכנס למשפחת בור.
פוגשים את הדף
הקטע שלמדנו נמצא בסוף בבא קמא דף ג עמוד א.
פתחו את הדף באתר פורטל הדף היומי
הקטע שלמדנו נמצא בסוף בבא קמא דף ג עמוד א.
מושגים חדשים
רשות הרבים — מקום ציבורי המיועד למעבר ולשימוש של רבים. בסוגיה שלנו מדובר במקום שבו תקלה עלולה לפגוע באנשים או בבהמות העוברים בדרך.
הפקר — מצב שבו אדם מוותר על בעלותו בחפץ. לאחר שהפקיר אותו, החפץ אינו עוד רכושו.
רב — אחד מגדולי אמוראי בבל הראשונים. שמו הפרטי היה אבא, אבל בגמרא הוא מוכר כמעט תמיד פשוט בשם „רב”. כאן „רב” אינו תואר כללי, אלא הכינוי שנדבק דווקא אליו, בשל מעמדו יוצא הדופן כמנהיג וכמורה תורה בבבל; חז״ל אף מכנים אותו „רבן של כל בני הגולה”. לכן כאשר הגמרא אומרת סתם „רב”, היא מתכוונת לחכם המסוים הזה.
שמואל — מגדולי אמוראי בבל בדורו של רב, ובַּר־פְּלֻגְתָּא (בן מחלוקת) מרכזי שלו בסוגיות רבות. לצד גדלותו בתורה עסק שמואל גם ברפואה ונודע בידע רפואי רב; מקורות מייחסים לו טיפולים וידיעות באנטומיה, ואף מתארים אותו כרופאו של המלך הפרסי שְׁבוֹר.
מה נשאר ביד?
בשיעור הזה הרחבנו את המושג „בור”.
בור אינו חייב להיות דווקא חפירה כלפי מטה.
גם מכשול הבולט מעל פני הדרך יכול להשתייך למשפחת בור.
וראינו עוד דבר: החיוב אינו תלוי בהכרח בכך שהתקלה עדיין שייכת לאדם. גם לאחר שהפקיר אותה, מי שיצר את המכשול עשוי להישאר אחראי לנזק.
במקרה של אבנו, סכינו ומשאו שהופקרו, רב ושמואל מסכימים:
היינו בור.
שאלות קצרות שיעזרו לבדוק את ההבנה ולחזור על הרעיונות המרכזיים.
להתחלת הבוחן הבוחן נפתח ב־NotebookLM בחלון חדש, ללא צורך בהתחברות.