אבנו, סכינו ומשאו — בור, שור או אש?

איפה אנחנו?

רב פפא אמר שיש תולדות נזיקין שדינן כאבות שלהן, ויש תולדות שדינן שונה.

מאז הגמרא עוברת מאב לאב ומחפשת את התולדה החריגה.

ראינו שתולדות קרן כקרן, תולדות שן ורגל כמותן, וגם בבור לא מצאנו תולדה שדינה שונה.

בשיעור הקודם הגמרא בדקה את מבעה, וגם שם לא נמצאה התולדה החריגה.

החיפוש עובר עכשיו אל האב הבא: אש.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

כשאנחנו חושבים על אש, הדבר הבולט ביותר בה הוא כמובן שהיא בוערת.

אבל בסוגיה שלנו הגמרא מתמקדת בתכונה אחרת:

אש יכולה להתחיל במקום אחד ולהגיע למקום אחר בעזרת הרוח.

האדם מדליק אותה, אבל כוח נוסף משתתף בהולכתה.

הגמרא מתארת זאת במילים:

„כוח אחר מעורב בה”.

את התכונה הזאת הגמרא עומדת למצוא גם באבן, בסכין ובמשא שנפלו מן הגג.

לשון המקור

נלמד את הקטע בשני צעדים.

צעד ראשון: האבן נופלת ומזיקה תוך כדי תנועה

תּוֹלָדָה דְאֵשׁ מַאי נִיהוּ?

אִילֵּימָא אַבְנוֹ, סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ;

הֵיכִי דָמֵי?

אִי בַּהֲדֵי דְּאָזְלוּ קָא מַזְּקִי – הַיְינוּ אֵשׁ, מַאי שְׁנָא אֵשׁ – דְּכֹחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!

במילים פשוטות

הגמרא מחפשת תולדה של אש ומציעה:

אדם הניח אבן, סכין או משא בראש הגג. באה רוח מצויה — רוח רגילה — הפילה אותם והם הזיקו.

אבל באיזה מצב בדיוק הם הזיקו?

אם הם הזיקו תוך כדי תנועתם, אומרת הגמרא:

„היינו אש” — הרי זה אש.

למה?

באש הרוח משתתפת בהולכת המזיק, וגם כאן הרוח היא שמניעה את החפצים ממקומם.

ובשני המקרים שמירת המזיק מוטלת על האדם.

לכן דרך הנזק כאן דומה לאש ואין כל סיבה לקבוע כי דין התולדה (אבן, סכין ומשא) יהיה שונה מדין האב (אש).

צעד שני: ממשיכים לחפש את התולדה המיוחדת

אֶלָּא תּוֹלָדָה דְאֵשׁ כְּאֵשׁ, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְרֶגֶל.

במילים פשוטות

גם כאן לא מצאנו את התולדה החריגה.

המסקנה היא:

תולדה של אש — כאש.

אם כך, הגמרא מציעה שרב פפא התכוון לתולדה של רגל.

אבל כאן מתעוררת תמיהה:

את רגל הרי כבר בדקנו, והמסקנה הייתה:

תולדה של רגל — כרגל.

אז מדוע הגמרא חוזרת עכשיו שוב לרגל?

על כך תענה הגמרא בהמשך.

איך הסוגיה חושבת?

יש כאן פרט קטן שממלא תפקיד חשוב:

הגמרא אינה אומרת סתם שהחפצים נפלו ברוח.

היא אומרת שהם נפלו ברוח מצויה — רוח רגילה.

מדוע זה חשוב?

הרי האדם הניח את האבן על הגג, אבל הרוח היא שהפילה אותה. אולי הנזק כבר אינו באחריותו?

רש״י מסביר שכאן בדיוק נמצא ההבדל בין רוח מצויה לרוח שאינה מצויה.

רוח מצויה היא רוח שאפשר לצפות לה, ולכן מי שמניח חפץ על גג צריך להביא בחשבון שהיא עלולה להפיל אותו.

לכן העובדה שהרוח השתתפה בנזק אינה פוטרת אותו.

לעומת זאת, אילו החפץ היה נופל רק בגלל רוח שאינה מצויה — רוח חריגה שלא היה סביר לצפות לה — רש״י אומר שזה היה נחשב אונס, והאדם לא היה חייב.

כלומר, השאלה אינה רק:

מי גרם בפועל לחפץ לזוז?

אלא גם:

האם האדם היה צריך לצפות שהכוח הזה יפעל?

ברוח מצויה — כן.

ברוח שאינה מצויה — לא.

מושגים חדשים

רוח מצויה — רוח רגילה וצפויה.

הביטוי מופיע במקומות נוספים בגמרא; למשל, במסכת סוכה, בדיון על סוכה שעל גבי ספינה.

פוגשים את הדף

מה נשאר ביד?

שוב פגשנו את אבנו, סכינו ומשאו:

אם הזיקו תוך כדי מעופם — הם תולדת האש.

אם הזיקו לאחר שנחתו, והופקרו — הם תולדת הבור.

אם הזיקו לאחר שנחתו, ולא הופקרו — לפי שמואל בור ולפי רב שור.

למדנו עיקרון חשוב:

לא החפץ לבדו קובע לאיזה אב נזק הוא שייך. גם הדרך שבה הוא מזיק קובעת.