למה לא הפירוש השני?

איפה אנחנו?

בשיעור הקודם חזרנו אל אחד מארבעת אבות הנזיקין שבמשנה: המבעה.

רב פירש שהכוונה לאדם, והסתמך על הפסוק „אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ” — לשון בקשה ורצון.

שמואל פירש שהכוונה לשן, והסתמך על „נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו” — דבר שהיה נסתר והתגלה.

כל אחד מהם מצא אפוא כיוון לשוני שתומך בפירוש שלו.

עכשיו הגמרא מעמידה כל פירוש מול הפירוש המתחרה.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

כדאי לשים לב למה שהגמרא עומדת לעשות.

היא אינה שואלת רק:

איזה פירוש נשמע הגיוני?

היא בודקת גם:

האם המילה במשנה בנויה בצורה שמתאימה לפירוש הזה?

זה הבדל קטן אבל חשוב.

אפשר למצוא שתי מילים מאותו עולם לשוני, ובכל זאת הצורה שלהן אינה זהה. לפעמים ההבדל בצורה מלמד מי עושה את הפעולה, או מה בדיוק קורה.

וזה בדיוק הדיוק שרב ושמואל מעלים כאן.

לשון המקור

נלמד את הקטע בשני צעדים.

צעד ראשון: למה רב אינו מקבל את שמואל?

וְרַב, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל? אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי ״נִבְעֶה״?

במילים פשוטות:

הגמרא שואלת:

מה הסיבה שרב אינו אומר כשמואל?

הרי שמואל הביא פסוק שבו נאמר:

„נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו”.

בשיעור הקודם ראינו שלפי התרגום שהביאה הגמרא, הכוונה היא שהדברים הנסתרים התגלו.

אם כך, למה רב אינו מקבל את הכיוון הזה ומפרש גם הוא ש„מבעה” הוא השן, שמתגלה בזמן האכילה?

רב משיב בדיוק קטן בלשון המשנה:

„מי קתני נבעה?”

כלומר:

האם המשנה אמרה „נבעה”?

לא.

היא אמרה:

„מבעה”.

לפי רש״י, אילו המשנה הייתה משתמשת בצורה „נבעה”, היה אפשר לשמוע בה את המשמעות של הדבר עצמו שנחשף והתגלה.

אבל זו אינה המילה שהמשנה בחרה.

רב אומר אפוא: הפסוק של שמואל אמנם נותן לנו מילה מאותו עולם לשוני — אבל הצורה אינה מתאימה בדיוק למילה שבמשנה.

צעד שני: ולמה שמואל אינו מקבל את רב?

וּשְׁמוּאֵל, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב? אָמַר לְךָ: מִי קָתָנֵי ״בּוֹעֶה״?

במילים פשוטות:

עכשיו הגמרא הופכת את הכיוון.

אם רב יכול לדחות את שמואל בגלל צורת המילה, מה יאמר שמואל על הפירוש של רב?

רב הרי הסתמך על הפסוק:

„אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ”.

שם מדובר בלשון של בקשה.

אבל שמואל משיב:

„מי קתני בועה?”

האם המשנה קראה לאב הנזיקין „בועה”?

גם כאן התשובה היא לא.

המשנה אמרה:

„מבעה”.

רש״י מסביר ש„בועה” היא הצורה המתאימה ללשון „בעיו” — לשון הבקשה שעליה הסתמך רב.

לכן שמואל מחזיר לרב למעשה את אותו סוג של טענה:

אם אתה רוצה לבסס את פירוש „מבעה” על לשון הבקשה שבפסוק, הייתי מצפה לצורה אחרת של המילה.

אבל גם הצורה הזאת אינה זו שכתובה במשנה.

איך הסוגיה חושבת?

יש כאן מהלך קצר, אבל הוא מלמד משהו חשוב מאוד על דרך הקריאה של הגמרא.

בשיעור הקודם היו לנו שתי הצעות:

רב: מבעה הוא אדם — ויש פסוק הקשור ללשון בקשה.

שמואל: מבעה הוא שן — ויש פסוק הקשור ללשון גילוי.

אפשר היה לחשוב שבשלב הזה השאלה היא רק איזה פסוק משכנע יותר.

אבל הגמרא דורשת יותר.

היא בודקת לא רק אם יש קשר במשמעות, אלא גם אם יש התאמה בלשון.

רב מסתכל על הראיה של שמואל ואומר: אם זה הכיוון, הייתי מצפה ל„נבעה”.

שמואל מסתכל על הראיה של רב ואומר: אם זה הכיוון, הייתי מצפה ל„בועה”.

כלומר, כל אחד מהם מפעיל על הפירוש של האחר את אותה בדיקה:

האם הראיה מסבירה באמת את המילה „מבעה” — או רק מילה קרובה אליה?

פוגשים את הדף

הקטע שלמדנו נמצא בבבא קמא דף ג עמוד ב.

זהו המשך ישיר של הדיון שהתחלנו בשיעור הקודם על משמעות המילה „מבעה”.

כדאי לשים לב בדף לרצף הקצר והסימטרי:

תחילה הגמרא שואלת למה רב אינו אומר כשמואל, ואחר כך למה שמואל אינו אומר כרב.

אותו מבנה חוזר פעמיים — פעם לכל צד.

מושגים חדשים

• דיוק לשון — הגמרא אינה מסתפקת תמיד במשמעות הכללית של מילה. לפעמים היא בודקת גם את הצורה המדויקת שבה המקור ניסח אותה. שינוי קטן בניסוח יכול להפוך לחלק מן הדיון.

מה נשאר ביד

רב ושמואל אינם חולקים רק בשאלה מה פירוש „מבעה”.

כל אחד מהם גם בוחן את הראיה של האחר ושואל אם היא מתאימה בדיוק ללשון המשנה.

רב אומר: אם מדובר בלשון גילוי — מדוע לא נאמר „נבעה”?

שמואל אומר: אם מדובר בלשון בקשה — מדוע לא נאמר „בועה”?

וכך למדנו עוד צעד בדרך שבה הגמרא קוראת טקסט:

לא די למצוא משמעות דומה. צריך לבדוק אם היא באמת מתאימה למילה שנכתבה.