במה שונים סוגי הנזק זה מזה?

איפה אנחנו?

אנחנו עדיין במשנה הראשונה של מסכת בבא קמא.

אחרי שהמשנה מנתה ארבעה סוגי נזק — השור, הבור, המבעה וההבער — היא מתחילה לבדוק מה מייחד כל אחד מהם, ומה בכל זאת מחבר ביניהם.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

כדי להבין את המשנה, חשוב לזכור שהיא אינה מתחילה מאפס.

המשנה היא חלק מן התורה שבעל פה: המסורת שמסדרת, מנסחת ומבארת את הדינים על יסודות התורה שבכתב.

בפרשת משפטים התורה עוסקת בכמה מקרים של נזק — ובהם שור, בור ואש — והמשנה מסדרת את המקרים האלה כסוגי נזק יסודיים.

לשון המקור

נלמד את המשך המשנה בשלושה צעדים קצרים.

צעד ראשון: שור ומבעה

לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר.

במילים פשוטות: לא הרי... כהרי... פירושו: זה אינו כמו זה.

המילה הרי כאן אינה כמו בעברית המדוברת, למשל: “הרי הבטחת”. כאן היא לשון של מהות ואופי: אין אופיו של השור כאופיו של המבעה.

המשנה אומרת שאי אפשר להסיק בפשטות משור למבעה, וגם לא ממבעה לשור.

כלומר: אילו התורה הייתה מלמדת רק על חיוב השור, לא היינו מסיקים ממנו בפשטות את חיוב המבעה. וגם להפך: אילו התורה הייתה מלמדת רק על חיוב המבעה, לא היינו מסיקים ממנו בפשטות את חיוב השור.

כל אחד מהם פועל בדרך אחרת, ולכן אי אפשר להתייחס אליהם כאילו הם אותו סוג נזק.

צעד שני: אש ובור

וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כְּהֲרֵי הַבּוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.

במילים פשוטות: גם אחרי שהתורה דיברה על שור ומבעה, עדיין לא היינו מסיקים מהם בפשטות את חיוב האש.

למה? מפני שבשור ובמבעה יש רוח חיים — חיים ותנועה משל עצמם. זה צד שמחמיר את האחריות: דבר חי עלול לזוז, לרצות, להתפרץ או להזיק גם בלי שהאדם מפעיל אותו באותו רגע. לכן אפשר היה לחשוב שרק בהם יש חיוב מיוחד, ולא באש, שאין בו רוח חיים.

הערת לשון קצרה: אף שבעברית שלנו אש נאמרת בדרך כלל בלשון נקבה, במקרא ובלשון חכמים היא יכולה להופיע גם בלשון זכר. לכן המשנה אומרת כאן: שאין בו רוח חיים.

ואפילו אחרי שהתורה דיברה על שור, מבעה ואש, עדיין לא היינו מסיקים מהם בפשטות את חיוב הבור.

למה? מפני שבשלושתם דרכם לילך (ללכת) ולהזיק: בעל חיים הולך ומזיק, ואש יכולה להתפשט ולהזיק. גם זה צד מחמיר, כי הנזק יוצא ממקומו ומגיע אל הניזק. הבור, לעומת זאת, עומד במקומו; האדם הניזק הוא שבא אליו ונופל בו.

לכן המשנה הולכת שלב אחר שלב: בכל פעם שנדמה שאפשר להסיק מסוג נזק אחד על סוג נזק אחר, היא מצביעה על הבדל שמונע הסקה פשוטה.

צעד שלישי: הצד השווה

הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק, וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק — חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.

במילים פשוטות: אחרי כל ההבדלים, המשנה אינה משאירה כל סוג נזק לעצמו.

יש לכולם צד שווה — מכנה משותף: בכולם מדובר בדבר שעלול להזיק אם לא שומרים עליו, ובכולם יש מי שחייב לשמור עליו.

זה פירוש המילים שמירתן עליך: “עליך” אינו הקורא דווקא, אלא האדם שהשור, הבור, האש או המזיק האחר נמצאים בתחום אחריותו.

אם אותו אדם לא שמר, והדבר שבאחריותו הזיק — המשנה אומרת שהוא חב לשלם. חב פירושו כאן: חייב. כלומר: הוא חייב בתשלום על הנזק.

המשנה מוסיפה שהתשלום הוא במיטב הארץ. מיטב פירושו: מן הטוב ביותר. בשלב הזה לא ניכנס לפרטי הדין; די להבין שהמשנה אינה אומרת רק “צריך לשלם”, אלא רומזת שגם צורת התשלום צריכה להיות הוגנת, ולא להטיל על הניזק לקבל תשלום שאינו הוגן.

במשפט אחד: גם כאשר סוגי הנזק שונים מאוד, הצד השווה ביניהם הוא שיש דבר שעלול להזיק, יש אדם שהיה חייב לשמור עליו, וכאשר לא שמר ונגרם נזק — האחריות הופכת לחובת תשלום הוגן.

איך הסוגיה חושבת?

כאן כדאי לשים לב לסדר המשנה. את ההסבר לסדר הזה נבאר בעקבות רש״י, הפרשן המרכזי שמלווה את לומדי הגמרא על הדף.

ברשימת האבות המשנה אמרה: שור, בור, מבעה והבער. אבל כשהיא מתחילה להשוות, היא אינה פותחת בשור ובור, אלא בשור ומבעה:

למה?

מפני שמיד אחר כך המשנה רוצה לומר: וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כְּהֲרֵי הָאֵשׁ.

כלומר: אחרי שדיברה על שור ומבעה, היא יכולה לומר על שניהם יחד שיש בהם רוח חיים. שניהם קשורים בגוף חי. לכן עדיין לא היינו מסיקים מהם את חיוב האש, שאין בו רוח חיים.

אילו המשנה הייתה פותחת לפי סדר הרשימה — שור ובור — היא לא הייתה יכולה לומר על שניהם “שיש בהן רוח חיים”, שהרי בבור אין רוח חיים.

מכאן שגם סדר ההשוואות מחושב. המשנה אינה חוזרת על הרשימה, אלא בונה מהלך: תחילה היא מצרפת שני סוגי נזק בעלי תכונה משותפת, אחר כך מראה מדוע אי אפשר להסיק מהם לאש, ולבסוף מדוע אי אפשר להסיק גם מהם לבור.

כך המשנה מלמדת לחשוב בזהירות: לפני שמסיקים ממקרה אחד למקרה אחר, בודקים מה משותף להם — ומה בכל זאת מבדיל ביניהם.

פוגשים את הדף

מושגים חדשים

הצד השווה — הנקודה המשותפת לכמה מקרים שונים. אחרי שמזהים את ההבדלים, מחפשים מה בכל זאת משותף להם, ומתוך כך אפשר לבנות כלל.

רש״י — רבי שלמה יצחקי, מגדולי מפרשי התורה והתלמוד. פירוש רש״י הוא הפירוש המרכזי שמלווה את לומדי הגמרא על הדף, ובשיעור הזה אנו נעזרים בו כדי להבין את סדר ההשוואות במשנה.

מה נשאר ביד?

השיעור הזה מלמד שהמשנה אינה מסתפקת במניין של ארבעה סוגי נזק.

אחרי שהיא מונה את השור, הבור, המבעה וההבער, היא מתחילה לברר במה הם שונים זה מזה.

יש נזק שבא מבעל חיים. יש נזק שבא ממכשול עומד. ויש נזק שבא מאש שמתפשטת והולכת ומזיקה. לכל אחד מהם יש צורת פעולה אחרת, ולכן אי אפשר למהר ולומר שכולם אותו דבר.

אבל אחרי ההבדלים, המשנה מחפשת גם את הצד השווה: בכולם מדובר בדבר שעלול להזיק, ובאדם שהיה צריך לשמור עליו.

כך נבנית שפת האחריות של בבא קמא: קודם מבחינים בין סוגי הנזק, אחר כך שואלים מה מחבר ביניהם, ומתוך כך מבינים מתי נוצרת חובת תשלום.