אולי נשיכה היא שן — כמו ששיעול הוא שפעת?
מטופל מגיע לרופא ומתלונן על חום ושיעול.
התסמינים מתאימים לשפעת, אבל הרופא אינו ממהר לקבוע שזו האבחנה. חום ושיעול יכולים להופיע גם בדלקת ריאות או בזיהומים אחרים.
לכן הרופא אינו שואל רק: לְמָה התסמינים מתאימים? הוא שואל גם: אילו מחלות אחרות יכולות להסביר אותם, ומה מאפשר לשלול כל אחת מהן?
לדרך הבדיקה הזאת קוראים אבחנה מבדלת. לא די למצוא אפשרות אחת שנראית מתאימה. צריך להציב לצדה את האפשרויות המתחרות ולברר מה מבדיל ביניהן.
גם הגמרא פועלת כאן בדרך דומה.
רק כעשר שורות קודם לכן, באותו עמוד עצמו, שייכה הגמרא את הנשיכה, הרביצה והבעיטה לקרן, משום שיש בהן כוונה להזיק. לכאורה, האבחנה כבר נקבעה.
אבל כעת היא חוזרת ובודקת אם יש לפעולות האלה סיווגים מתחרים.
איפה אנחנו?
בשיעור 009 למדנו שהגמרא אינה מסווגת את נזקי הבהמה רק לפי האיבר שבו נעשתה הפעולה, אלא לפי אופייה.
כעת נראה כיצד היא בוחנת את הסיווג שנקבע מול אפשרויות מתחרות.
מה צריך לדעת לפני שנכנסים?
כזכור, בתוך תחום הנזק הנקרא במשנה שור יש למעשה שלושה אבות נזק נפרדים: קרן, שן ורגל.
עד כה שייכה הגמרא את הנשיכה, הרביצה והבעיטה לקרן. כעת היא בודקת אם אפשר לשייך אותן גם לשן או לרגל, ומהן התכונות שמכריעות בין האפשרויות.
לשון המקור
נלמד את דברי הגמרא בשני צעדים קצרים.
צעד ראשון: נשיכה ושן
נְשִׁיכָה – תּוֹלָדָה דְשֵׁן הִיא! לָא; שֵׁן – יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ, הָא – אֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ.
במילים פשוטות:
הגמרא שואלת: מדוע נשיכה נחשבת תולדה של קרן? אמנם כבר מצאנו דמיון בין הנשיכה לנגיחת הקרן — בשתיהן יש כוונה להזיק — אבל לכאורה יש מקום לראות בה גם תולדה של שן. הרי הבהמה נושכת באמצעות השיניים.
הגמרא משיבה: לא. כעת היא עורכת אבחנה מבדלת מול שן. בנזק של שן, הבהמה נהנית מן המעשה המזיק. היא אוכלת דבר השייך לאדם אחר, ובאותה פעולה גם נהנית מן המזון וגם גורמת נזק לבעליו.
בנשיכה שבה עוסקת הגמרא כאן, לעומת זאת, הבהמה אינה נהנית. היא אינה נושכת כדי לאכול ואינה מפיקה הנאה מן הנזק. הנשיכה עצמה מכוונת לפגוע.
צעד שני: רביצה ובעיטה ורגל
רְבִיצָה וּבְעִיטָה – תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הִיא! לָא; רֶגֶל – הֶזֵּיקָהּ מָצוּי, הָנֵי – אֵין הֶזֵּיקָן מָצוּי.
במילים פשוטות:
הגמרא שואלת: מדוע רביצה ובעיטה נחשבות תולדות של קרן? אמנם כבר מצאנו דמיון בין הרביצה והבעיטה לנגיחת הקרן — בכולן יש כוונה להזיק — אבל לכאורה יש מקום לראות בהן גם תולדות של רגל. הרי הבהמה בועטת באמצעות הרגליים, ורובצת באמצעות כיפוף הרגליים.
הגמרא משיבה: לא. כעת היא עורכת אבחנה מבדלת מול רגל. בנזק של רגל, הנזק מצוי. הוא מתרחש בדרך הרגילה שבה הבהמה הולכת ומתנהלת.
ברביצה ובעיטה שבהן עוסקת הגמרא כאן, לעומת זאת, אין הנזק מצוי. הבהמה אינה רובצת או בועטת כך בדרך התנהלותה הרגילה. הרביצה והבעיטה עצמן מכוונות לפגוע.
איך הסוגיה חושבת?
הגמרא אינה מחפשת רק איבר משותף, אלא מאפיין מהותי של הנזק.
הנשיכה נעשית אמנם בשיניים, אך אין בה הנאה — ולכן היא אינה דומה לשן. הבעיטה והרביצה נעשות באמצעות גופה ורגליה של הבהמה, אך הן אינן נזקים מצויים הנגרמים בדרך התנהלותה הרגילה — ולכן אינן דומות לרגל.
לאחר שהאפשרויות המתחרות נשללו, נותר המאפיין שכבר זיהינו: פעולות אלו מכוונות כלפי הדבר שניזוק. לכן הן נשארות תולדות של קרן.
זהו מהלך הדומה לאבחנה מבדלת: תחילה מוצאים סימן שמצביע על סיווג מסוים, אחר כך בודקים סיווגים אפשריים אחרים, ולבסוף מחפשים את התכונה המבחינה ביניהם.
פוגשים את הדף
הקטע שלמדנו נמצא בבבא קמא דף ב עמוד ב.
פתחו את הדף באתר פורטל הדף היומי
מושגים חדשים
יש הנאה להזיקה — הבהמה מפיקה תועלת מן הפעולה שגורמת לנזק. בשן, למשל, היא אוכלת ונהנית מן המזון, ובאותה פעולה מזיקה לבעליו.
הזיקה מצוי — הנזק מתרחש בדרך הרגילה והמצויה שבה הבהמה מתנהלת. ברגל, למשל, הבהמה הולכת כדרכה ודורכת על חפצים הנמצאים בדרכה.
מה נשאר ביד?
כדי לסווג דבר נכון, לא די למצוא תכונה שמקרבת אותו לקבוצה מסוימת. צריך לבדוק גם את האפשרויות המתחרות ולברר מה מבדיל ביניהן.
כך מתחדדת כאן דמותה של קרן:
- הפעולה נעשית מתוך כוונה להזיק.
- הבהמה אינה נהנית מן הנזק, שלא כמו בשן.
- הנזק אינו מצוי בדרך התנהלותה הרגילה, שלא כמו ברגל.
הכוונה להזיק משייכת את הנשיכה, הרביצה והבעיטה לקרן; היעדר ההנאה שולל את שיוך הנשיכה לשן, והיעדר שכיחות הנזק שולל את שיוך הרביצה והבעיטה לרגל.
שאלות קצרות שיעזרו לבדוק את ההבנה ולחזור על הרעיונות המרכזיים.
להתחלת הבוחן הבוחן נפתח ב־NotebookLM בחלון חדש, ללא צורך בהתחברות.