מי עומד מאחורי הדלת?

איפה אנחנו?

בשיעור הקודם למדנו שהגמרא מפרשת את הפסוק הבא כמקור לאבות הנזק שן ורגל:

„כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם, וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה, וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר, מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם”.

הפסוק כולל כמה חלקים:

סיפור הרקע: „כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם” — אדם אפשר לבהמותיו להיכנס לשדה או לכרם של חברו.

נזק ע"י רגל: „וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה” — הבהמות דרסו את היבול בהליכתן.

נזק ע"י שן: „וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר” — הבהמות אכלו מן היבול.

תשלום: „מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם” — נושא שבו נדון בהמשך

כדי להוכיח שהמילה „וְשִׁלַּח” מתייחסת לרגל, הברייתא הביאה פסוק נוסף: „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר”. הפסוק הזה קושר במפורש בין השורש ש-ל-ח לבין רגל.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

נזכור שנזקי קרן כבר כתובים בתורה בפסוקים אחרים:

• שור שנגח שור — „וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ”.
• שור שנגח אדם — „וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה”.

לשון המקור

הגמרא חוזרת אל דברי הברייתא שלמדנו בשיעור הקודם ודנה בהם. נלמד את דברי הגמרא בשני צעדים.

צעד ראשון: אם קרן ושן כבר כתובות, מה עוד יכול להיות „וְשִׁלַּח”?

אָמַר מָר: ״וְשִׁלַּח״ זוֹ הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״, הָא לָאו הָכִי – בְּמַאי מוֹקְמַתְּ לַהּ?  אִי קֶרֶן – כְּתִיב! אִי שֵׁן – כְּתִיב!

במילים פשוטות:

אמר החכם בברייתא:

„וְשִׁלַּח — זו הרגל”, וכראייה הביאה הברייתא את הפסוק „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר”.

כעת שואלת הגמרא: האם הראיה הזאת באמת נחוצה? נניח שלא היה בידינו הפסוק שמחבר במפורש בין „משלחי” לבין „רגל”. איזה אב נזק אחר היינו יכולים ללמוד מן המילה „וְשִׁלַּח”?

קרן? לא, משום שנזקי קרן כבר כתובים בתורה בפסוקים העוסקים בשור שנוגח.

שן? לכאורה גם לא, משום שנזקי שן כבר נלמדים מן המילים „וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר”.

אז אם קרן כבר כתובה ושן כבר כתובה, נשארת לכאורה אפשרות אחת בלבד: „וְשִׁלַּח” מתייחס לרגל.

במילים אחרות, נראה שאפשר לזהות את האורח השלישי בדרך של שלילה - גם בלי לפתוח את הדלת.

צעד שני: לא בהכרח. שתי המילים היו יכולות לתאר שני מצבים של נזקי שן

אִצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: אִידֵּי וְאִידֵּי אַשֵּׁן, וְהָא דְּמִכַּלְיָא קַרְנָא, הָא דְּלָא מִכַּלְיָא קַרְנָא; קָא מַשְׁמַע לַן.

במילים פשוטות:

הגמרא משיבה שהפסוק הנוסף אכן נחוץ.

בלעדיו, היה אפשר לחשוב שגם „וְשִׁלַּח” וגם „וּבִעֵר” מתארים נזקים שנגרמו באמצעות השן — אלא שכל מילה מתארת צורה אחרת של אכילה.

„וּבִעֵר” היה יכול להתפרש כאכילה של מִכַּלְיָא קַרְנָא — אכילה שמכלה את גוף הגידול ואינה מותירה בו כוח לחזור ולצמוח.

המילה קרן משמשת כאן במובן של גוף הנכס עצמו.

„וְשִׁלַּח” היה יכול להתפרש כאכילה של לָא מִכַּלְיָא קַרְנָא — אכילה שפוגעת בגידול, אך מותירה ממנו חלק שמאפשר לו לחזור ולצמוח לפחות במידה מסוימת; לדוגמה, כאשר השורשים נותרו בקרקע.

לפי האפשרות הזאת, התורה אינה מתארת בפסוק גם שן וגם רגל, אלא שני מצבים שונים של נזקי שן (ובהקבלה לדוגמת האורחים: שמעון וחברו).

רק הבאת הפסוק „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר” קובעת „וְשִׁלַּח” זו רגל.

איך הסוגיה חושבת?

הגמרא מלמדת שזיהוי בדרך השלילה אינו תמיד הוכחה מספקת.

כאשר מסיקים מסקנה בדרך של שלילה, צריך לוודא שהאפשרויות האחרות באמת יצאו מן החשבון.

במקרה שלנו, נראה בתחילה שאפשר לשלול את קרן ואת שן:

• קרן כבר כתובה בפסוקי הנגיחה.
• שן כבר כתובה במילה „וּבִעֵר”.

אלא שבמחשבה נוספת נגלה ששן לא יצאה לחלוטין מן החשבון. ייתכן שהתורה משתמשת בשתי מילים שונות כדי לתאר שני מצבים שונים של נזקי שן: אכילה שמכלה את הקרן ואכילה שאינה מכלה אותה לגמרי.

לכן רגל אינה באמת „האורח היחיד שנותר” עד שהפסוק „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל” מזהה אותה במפורש.

פוגשים את הדף

מושגים חדשים

אמר מר — „אמר החכם”. ביטוי שבו הגמרא חוזרת לדון בדברי ברייתא או בדברי חכם שהובאו קודם לכן.

קָא מַשְׁמַע לַן משמיע לנו / מלמד אותנו — ביטוי המציין שהגמרא דוחה הבנה ראשונית ומלמדת מהי המסקנה הנכונה. לעיתים היה אפשר לומר בתחילה דבר מסוים — אפשרות זו נקראת הווה אמינא, כלומר: „הייתי אומר” או „היה אפשר לחשוב”. לאחר שהגמרא מבררת שהאפשרות הזאת אינה נכונה, היא אומרת קא משמע לן: הדברים משמיעים לנו מה נכון לומר למסקנה. פעמים רבות הביטוי נכתב בקיצור: קמ״ל.

מה נשאר ביד?

בתחילת השיעור נדמה היה ש„וְשִׁלַּח” מוכרח להיות רגל: קרן כבר כתובה, שן כבר כתובה, ולכן רגל היא האפשרות היחידה שנותרה.

הגמרא הראתה שההוכחה הזאת עדיין אינה שלמה. ייתכן שגם „וְשִׁלַּח” וגם „וּבִעֵר” עוסקים בשן — אחד באכילה שמכלה את הקרן, והשני באכילה שאינה מכלה אותה לגמרי.

לכן נצרך הפסוק „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל”. הוא אינו רק מחזק מסקנה שכבר ידענו, אלא שולל אפשרות אחרת ומוכיח במפורש ש„וְשִׁלַּח” מתייחס לרגל.

הגמרא מלמדת אותנו שמסקנה בדרך של שלילה תקפה רק לאחר שבדקנו שלא נשארה אפשרות נוספת מאחורי הדלת.