איך לא חשבנו על זה קודם?

איפה אנחנו?

בשיעור הקודם עסקנו בפסוק המתאר שני אבות נזק שונים:

• „וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה” — רגל.
• „וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר” — שן.

ראינו שהיה מקום לחשוב ששני חלקי הפסוק — „וְשִׁלַּח” ו„וּבִעֵר” — עוסקים בנזקי שן: החלק הראשון באכילה שלא כילתה את גוף הגידול, והחלק השני באכילה שכילתה אותו.

כדי לדחות את האפשרות הזאת הביאה הגמרא פסוק אחר, שבו נאמר במפורש: „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר”.

מכאן התברר ש„וְשִׁלַּח” שבפסוק מלמד על רגל, ואילו „וּבִעֵר” מלמד על שן.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

כאשר התורה כותבת שני דינים יחד, הגמרא עשויה ללמוד ביניהם בדרך של היקש — להשוות ביניהם וללמוד מאחד על האחר.

בפסוק שלנו שן ורגל נכתבו זו לצד זו: „וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה, וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר”.

הגמרא מבטאת את ההשוואה ביניהן במילה דּוּמְיָא — בדומה ל־.

לשון המקור

נלמד את הגמרא בשני צעדים קצרים:

צעד ראשון: כיוון השאלה מתהפך

וְהַשְׁתָּא דְּאוֹקֵימְנָא אַרֶגֶל, שֵׁן דְּלָא מִכַּלְיָא קַרְנָא – מְנָלַן?

במילים פשוטות:

ועכשיו, לאחר שהעמדנו את המילה „וְשִׁלַּח” על רגל, שואלת הגמרא:

מנין לנו באמת שחייבים גם על אכילה שלא כילתה את הקרן? אולי התורה מחייבת רק על אכילה שכילתה אותה, כפי שמשתמע בפשטות מן המילה „וּבִעֵר”?

כאן מתהפך כיוון השאלה: ההבחנה שהוצעה קודם רק כאפשרות להסביר את הפסוק נעשתה טבעית כל כך, עד שעכשיו היא עצמה זקוקה למקור.

צעד שני: שן נלמדת בהיקש לרגל

דּוּמְיָא דְרֶגֶל, מָה רֶגֶל – לָא שְׁנָא מִכַּלְיָא קַרְנָא, וְלָא שְׁנָא לָא מִכַּלְיָא קַרְנָא; אַף שֵׁן – לָא שְׁנָא מִכַּלְיָא קַרְנָא, וְלָא שְׁנָא לָא מִכַּלְיָא קַרְנָא.

במילים פשוטות:

הגמרא משיבה: לומדים זאת בהיקש לרגל — התורה הציבה את שן ואת רגל זו לצד זו באותו פסוק, ולכן יש מקום להשוות ביניהן.

ברגל אין הבדל אם הדריסה כילתה את גוף הגידול או רק פגעה בו. במילה „וּבִעֵר” יש משמעות חזקה של כילוי, אבל „וְשִׁלַּח” מתארת את שילוח הבהמה ואת הנזק שנגרם בהליכתה. לכן אין היא מגבילה את החיוב דווקא למקרה שבו הגידול כָּלָה לגמרי.

מכיוון ששן נכתבה בסמיכות לרגל, הגמרא משווה ביניהן: כשם שרגל כוללת גם נזק שמכלה את הקרן וגם נזק שאינו מכלה אותה, כך גם שן כוללת את שני המצבים.

איך הסוגיה חושבת?

תחילה הגמרא בודקת מה אפשר ללמוד מכל מילה בפני עצמה. כשהמילה „וּבִעֵר” אינה מספיקה כדי ללמד על כל סוגי השן, היא פונה גם למבנה הפסוק: שן נכתבה לצד רגל. כך לא רק המילים מלמדות, אלא גם הקשר שהתורה יצרה ביניהן.

פוגשים את הדף

מושגים חדשים

היקש הוא אחת מדרכי הלימוד המקובלות בתלמוד. כאשר התורה כותבת שני עניינים יחד, חכמים עשויים להשוות ביניהם וללמוד מדינו של האחד על דינו של האחר.

המילה היקש קשורה לפועל להקיש. כששני חפצים נפגשים זה בזה נשמעת נקישה; ובהשאלה, גם בלימוד „מצמידים” שני דינים זה לזה ובודקים מה אפשר ללמוד מן האחד על האחר.

למשל, תקנון קובע באותו סעיף ש„עובדים ומנהלים זכאים להחזר הוצאות נסיעה”. אם מישהו יטען שהמנהלים זכאים להחזר מלא, ואילו העובדים זכאים רק להחזר של שישים אחוזים, יהיה מקום להשיב לו: מדוע לחלק ביניהם? הרי התקנון כלל את שתי הקבוצות יחד באותו סעיף, ולא ציין שהיקף הזכאות שלהן שונה.

זו אינה הוכחה מוחלטת, אבל כל עוד אין סיבה אחרת להבדיל ביניהן, עצם הצבתן יחד נותנת מקום להשוואה.

מה נשאר ביד?

לאחר שהגמרא קבעה ש„וְשִׁלַּח” הוא המקור לרגל, נשארה המילה „וּבִעֵר” כמקור לשן.

אבל עדיין היה מקום לחשוב ששן כוללת רק אכילה שמכלה את גוף הגידול.

הגמרא לומדת מן ההשוואה לרגל שאין לחלק כך: כשם שרגל כוללת גם נזק שמכלה את גוף הגידול וגם נזק שאינו מכלה אותו, כך גם שן כוללת את שני המצבים.

הבחנה שהחלה כאפשרות להסביר את הפסוק הפכה לשאלה חדשה — וההיקש לרגל סיפק לה מקור.