שן ורגל — שני דיונים כתמונת ראי

איפה אנחנו?

בשיעור 016 שאלנו מדוע הברייתא זקוקה לפסוק „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר” כדי להוכיח ש„וְשִׁלַּח” מתייחס לרגל.

לכאורה, אפשר היה להגיע לכך בדרך של שלילה: קרן כבר כתובה בתורה, ושן כבר נלמדת מן המילה „וּבִעֵר”; אם כן, מה נשאר ל„וְשִׁלַּח” מלבד רגל?

הגמרא השיבה שהזיהוי בדרך השלילה אינו מספיק. בלי הפסוק הנוסף היה אפשר לחשוב שגם „וְשִׁלַּח” וגם „וּבִעֵר” עוסקים בשן — אחד באכילה שמכלה את גוף הגידול, והשני באכילה שאינה מכלה אותו.

רק הפסוק „מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל” זיהה במפורש את „וְשִׁלַּח” כרגל.

בשיעור 017 השלימה הגמרא את המהלך: לאחר ש„וְשִׁלַּח” הועמד על רגל, היא למדה בהיקש מרגל שגם שן כוללת אכילה שאינה מכלה את גוף הגידול.

כעת הגמרא חוזרת על כל המהלך מן הצד השני: היא שואלת מדוע צריך פסוק נוסף כדי לזהות את „וּבִעֵר” כשן, ולאחר מכן לומדת משן על רגל.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

הפסוק שבו אנו עוסקים מלמד על שני אבות נזק:

• „וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה” — רגל.
• „וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר” — שן.

בפשטות, המילה „וּבִעֵר” נשמעת כאכילה שמכלה את גוף היבול.

המילה „וְשִׁלַּח” נשמעת כפעולה שבה בעל הבהמה שילח אותה בעצמו.

לשון המקור

נלמד את הגמרא בשלושה צעדים.

צעד ראשון: אם קרן ורגל כבר כתובות, מה עוד יכול להיות „וּבִעֵר”?

אָמַר מָר: ״וּבִעֵר״ זוֹ הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״, הָא לָאו הָכִי – בְּמַאי אוֹקֵימְנָא לַהּ? אִי קֶרֶן – כְּתִיב! אִי רֶגֶל – כְּתִיב!

במילים פשוטות:

אמר החכם בברייתא:

„וּבִעֵר — זו השן”, וכראיה הביאה הברייתא את הפסוק „כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ”.

כעת שואלת הגמרא: האם הראיה הזאת באמת נחוצה? נניח שלא היה בידינו פסוק שמחבר במפורש בין „יְבַעֵר” לבין „שן”. איזה אב נזק אחר היינו יכולים ללמוד מן המילה „וּבִעֵר”?

קרן? לא, משום שנזקי קרן כבר כתובים בתורה בפסוקים העוסקים בשור שנוגח.

רגל? לכאורה גם לא, משום שנזקי רגל כבר נלמדים מן המילים „וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה”.

אם קרן כבר כתובה ורגל כבר כתובה, לכאורה נותרה אפשרות אחת בלבד: „וּבִעֵר” מתייחס לשן.

זהו בדיוק מהלך השלילה שפגשנו בשיעור 016, אך הפעם התפקידים התחלפו: שם ניסינו לזהות את רגל לאחר ששן כבר הייתה בידינו; כאן אנו מנסים לזהות את שן לאחר שרגל כבר בידינו.

צעד שני: לא בהכרח. שתי המילים היו יכולות לתאר שני מצבים של נזקי רגל

אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אִידֵּי וְאִידֵּי אַרֶגֶל, הָא דְּאָזֵיל מִמֵּילָא, הָא דְּשַׁלַּח שַׁלּוֹחֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.

במילים פשוטות:

הגמרא משיבה שהפסוק הנוסף אכן נחוץ.

בלעדיו היה אפשר לחשוב שגם „וְשִׁלַּח” וגם „וּבִעֵר” מתארים נזקים שנגרמו באמצעות הרגל — אלא שכל מילה הייתה מתארת מצב אחר שבו הבהמה הזיקה בהליכתה.

„וְשִׁלַּח” — היה יכול להתפרש במקרה של דְּשַׁלַּח שַׁלּוֹחֵי: בעל הבהמה שילח אותה בעצמו אל שדה הניזק.

„וּבִעֵר” — היה יכול להתפרש במקרה של דְּאָזֵיל מִמֵּילָא: הבהמה הלכה מעצמה והזיקה בשדה הניזק.

לפי האפשרות הזאת, התורה אינה מלמדת כאן גם רגל וגם שן, אלא שני מצבים שונים של נזקי רגל.

רק הפסוק „כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ” מלמד במפורש ש„וּבִעֵר” הוא המקור לשן.

זהו הצד השני של תמונת הראי:

בשיעור 016 הפסוק הנוסף הוציא את „וְשִׁלַּח” מתחום השן והעמיד אותו על רגל.

כאן הפסוק הנוסף מוציא את „וּבִעֵר” מתחום הרגל ומעמיד אותו על שן.

צעד שלישי: רגל נלמדת בהיקש לשן

וְהַשְׁתָּא דְּאוֹקֵי אַשֵּׁן, רֶגֶל דְּאָזְלָה מִמֵּילָא – מְנָלַן?

דּוּמְיָא דְשֵׁן, מָה שֵׁן – לָא שְׁנָא שַׁלְּחַהּ שַׁלּוֹחֵי, לָא שְׁנָא דְּאָזֵל מִמֵּילָא; אַף רֶגֶל – לָא שְׁנָא שַׁלְּחַהּ שַׁלּוֹחֵי, לָא שְׁנָא אָזְלָה מִמֵּילָא.

במילים פשוטות:

ועכשיו, לאחר שהעמדנו את המילה „וּבִעֵר” על שן, שואלת הגמרא:

מנין לנו באמת שחייבים על נזקי רגל גם כאשר הבהמה הלכה מעצמה? אולי התורה מחייבת רק במקרה שבו הבעלים שילח את בהמתו בעצמו, כפי שמשתמע בפשטות מן המילה „וְשִׁלַּח”?

הגמרא משיבה: לומדים זאת בהיקש לשן — התורה הציבה את רגל ואת שן זו לצד זו באותו פסוק, ולכן יש מקום להשוות ביניהן.

בשן אין הבדל בין מקרה שבו הבעלים שילח את הבהמה לבין מקרה שבו היא הלכה מעצמה. במילה „וְשִׁלַּח” יש משמעות חזקה של שילוח פעיל, אבל „וּבִעֵר” מתאר רק את אופן האכילה. לכן אין הוא מגביל את החיוב דווקא למקרה שבו הבעלים שלח את הבהמה באופן פעיל.

מכיוון שרגל נכתבה בסמיכות לשן, הגמרא משווה ביניהן: כשם ששן כוללת גם מקרה שבו הבעלים שילח את הבהמה וגם מקרה שבו היא הלכה מעצמה, כך גם רגל כוללת את שני המצבים.

איך הסוגיה חושבת?

המהלך שלמדנו בשלושת השיעורים 016–018 בנוי משני חצאים מקבילים.

תחילה כל פסוק חיצוני מזהה אחת משתי המילים ומונע מאיתנו לפרש את שתיהן כאותו אב נזק.

לאחר מכן שני האבות שכבר זוהו מלמדים זה על זה:

• רגל מלמדת ששן כוללת גם אכילה שאינה מכלה את גוף הגידול.
• שן מלמדת שרגל כוללת גם בהמה שהלכה מעצמה.

בשיעורים 016–017 הלימוד נע מרגל אל שן; בשיעור הנוכחי הוא נע משן אל רגל.

אפשר לומר זאת כך:

קודם הגמרא מפרידה — ואחר כך מחברת.

הפסוקים הנוספים מפרידים בין שן לרגל, מפני שהם מזהים כל מילה לעצמה.

אחר כך ההיקש מחבר ביניהן מחדש, כדי ללמד מה כל אחת מהן כוללת.

פוגשים את הדף

הקטע שלמדנו נמצא בבבא קמא דף ג עמוד א.

מושגים חדשים

בשיעור הקודם ראינו כיצד היקש מאפשר ללמוד מרגל על שן. כאן אנו פוגשים את הכיוון המשלים: שן מלמדת על רגל.

סמיכות שני העניינים באותו פסוק מאפשרת להשוות ביניהם בשני הכיוונים, כאשר אין סיבה לחלק ביניהם.

מה נשאר ביד?

החובה על נזקי שן חלה בין אם הבהמה כילתה את גוף הגידול ובין אם לא, והחובה על נזקי רגל חלה בין אם הבעלים שילח את בהמתו בעצמו ובין אם היא הלכה מעצמה.

שני הדיונים בנויים כתמונת ראי: תחילה הפסוקים הנוספים מזהים בנפרד את שן ואת רגל; לאחר מכן ההיקש מחבר ביניהן, וכל אחת מלמדת על היקף החיוב של חברתה.