למה לבחור — אם אפשר גם וגם?

איפה אנחנו?

בשיעורים הקודמים זיהינו את „וְשִׁלַּח” כמקור לרגל ואת „וּבִעֵר” כמקור לשן.

עוד למדנו מן ההשוואה ביניהן שהחיוב חל גם כשהבהמה הלכה מעצמה, ולא רק כשהבעלים שילח אותה בעצמו.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

לשן ולרגל יש לכל אחת „צד חמור” — תכונה מיוחדת שמחזקת את הסיבה לחייב על הנזק שלה:

• חומרת השן: יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ — הבהמה אינה רק גורמת נזק; היא גם נהנית מן הדבר שהיא אוכלת.
• חומרת הרגל: הֶזֵּיקָהּ מָצוּי — הבהמה הולכת ממקום למקום כדרכה, ולכן צפוי שהיא עלולה לדרוך, לרמוס או להזיק תוך כדי הליכתה.

ההבדל בין שתי התכונות האלה יהיה חשוב במהלך שהגמרא עומדת לבנות.

לשון המקור

נלמד את הגמרא בשלושה צעדים.

צעד ראשון: אולי המילה „וְשִׁלַּח” כוללת גם שן וגם רגל?

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְשִׁלַּח״, וְלָא בָּעֵי ״וּבִעֵר״;

דְּמַשְׁמַע רֶגֶל וּמַשְׁמַע שֵׁן –

מַשְׁמַע רֶגֶל, דִּכְתִיב: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״;

וּמַשְׁמַע שֵׁן, דִּכְתִיב: ״וְשֵׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם״!

במילים פשוטות:

הגמרא שואלת: מדוע בכלל נדרשת המילה וּבִעֵר?

אולי התורה הייתה יכולה לכתוב רק וְשִׁלַּח, וממנה היינו לומדים גם רגל וגם שן.

כיצד יכולה לשון אחת לשמש מקור לשני סוגי נזק?

השורש ש־ל־ח נאמר בהקשר של רגל: מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר.

אבל בשירת האזינו מצאנו פסוק נוסף שבו לשון שילוח מופיעה לצד השן: וְשֵׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם.

לשון שילוח מופיעה אפוא בתורה הן לצד רגל והן לצד שן.

הגמרא שואלת: אם אפשר ללמוד מן המילה וְשִׁלַּח גם רגל וגם שן, מדוע התורה זקוקה גם למילה וּבִעֵר?

צעד שני: אולי צריך לבחור — שן או רגל?

אִי לָאו קְרָא יַתִּירָה, הֲוָה אָמֵינָא: אוֹ הָא אוֹ הָא –

אוֹ רֶגֶל דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי,

אוֹ שֵׁן דְּיֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ.

במילים פשוטות:

הגמרא מציעה תשובה אפשרית.

אמנם המילה וְשִׁלַּח יכולה להתאים גם לרגל וגם לשן, אבל אין זה אומר בהכרח שאפשר ללמוד ממנה את שתיהן יחד.

בלי המילה הנוספת וּבִעֵר, היינו עלולים לומר שהמילה וְשִׁלַּח מלמדת רק על אחד משני אבות הנזק:

ייתכן שהיא מלמדת דווקא על רגל, משום שהנזק שלה מצוי.

וייתכן שהיא מלמדת דווקא על שן, משום שהנזק שלה כרוך בהנאה.

לכל אחד משני אבות הנזק יש אפוא תכונה מיוחדת שמסבירה מדוע ראוי לחייב עליו.

לכן היה אפשר לחשוב שהמילה וְשִׁלַּח מלמדת על אחד מהם בלבד, ואילו כדי ללמד על האחר נדרשת המילה הנוספת וּבִעֵר.

צעד שלישי: למה לבחור? „וַיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶם”

מִכְּדֵי שְׁקוּלִין הֵן, וַיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶם – דְּהֵי מִנַּיְיהוּ מַפְּקַתְּ?

אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכִי דְּשַׁלַּח שַׁלּוֹחֵי, אֲבָל אָזְלָא מִמֵּילָא – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.

במילים פשוטות:

הגמרא אינה מסתפקת בתשובה הזאת.

שן ורגל שקולות: לכל אחת מהן יש תכונה מיוחדת שמחזקת את הסיבה לחייב עליה.

לרגל יש צד מיוחד משום שהנזק שלה מצוי.

לשן יש צד מיוחד משום שיש לבהמה הנאה מן הנזק.

אין אפוא סיבה ברורה להעדיף אחת מהן ולדחות את האחרת.

אם המילה וְשִׁלַּח מתאימה לשתיהן, הגמרא אומרת:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶם.

כלומר: נלמד מן המילה וְשִׁלַּח גם שן וגם רגל.

ממילא חוזרת השאלה: אם כבר אפשר ללמוד מן המילה וְשִׁלַּח גם שן וגם רגל, לשם מה נכתבה המילה וּבִעֵר?

כאן משיבה הגמרא את התשובה הסופית.

המילה וּבִעֵר אינה מוסיפה אב נזק נוסף. היא מלמדת באילו נסיבות חל החיוב.

המילה וְשִׁלַּח נשמעת כאילו בעל הבהמה עשה פעולה מכוונת: הוא שילח את בהמתו אל השדה של אדם אחר.

אילו נכתבה רק המילה הזאת, היה אפשר לחשוב שהחיוב חל רק כאשר הבעלים שילח את הבהמה בעצמו.

אבל מה יהיה הדין כאשר הבהמה יצאה והלכה אל השדה מעצמה?

לשם כך נכתבה גם המילה וּבִעֵר. מילה זו מתארת את אכילת הבהמה ואת הפגיעה בשדה, בלי לומר שהבעלים שילח אותה בעצמו.

מכאן לומדים שבשן חייבים גם כאשר הבהמה הלכה מעצמה.

לאחר מכן אפשר ללמוד משן לרגל, כפי שראינו בשיעור הקודם: כשם שבשן חייבים גם כשהבהמה הלכה מעצמה, כך גם ברגל.

איך הסוגיה חושבת?

הגמרא פותחת בשאלה על מילה שנראית מיותרת.

אם המילה וְשִׁלַּח יכולה ללמד גם שן וגם רגל, מה מוסיפה המילה וּבִעֵר?

תחילה הגמרא מציעה שהמילה הנוספת נדרשת כדי ללמד את האב השני.

לפי האפשרות הזאת, מן המילה וְשִׁלַּח היינו לומדים רק אחד משני אבות הנזק — שן או רגל — ואילו המילה וּבִעֵר הייתה מלמדת את האחר.

אבל הגמרא דוחה את האפשרות הזאת.

לכל אחד משני אבות הנזק יש צד מיוחד שמחזק את החיוב עליו. אין סיבה להעדיף אחת ולהוציא את האחרת.

לכן אפשר ללמוד מן המילה וְשִׁלַּח את שתיהן.

מכאן משתנה כיוון הבירור.

הגמרא אינה שואלת עוד איזה אב נזק מוסיפה המילה וּבִעֵר, אלא איזה דין היא מוסיפה.

התשובה היא שהמילה הנוספת אינה מוסיפה סוג נזק חדש. היא מרחיבה את היקף החיוב ומלמדת שהבעלים חייב גם כאשר הבהמה הלכה מעצמה.

זהו מהלך תלמודי שחוזר במקומות רבים: כאשר מילה נראית מיותרת, הגמרא אינה מניחה שהתורה פשוט חזרה על מה שכבר נאמר. היא מחפשת מה בדיוק המילה הנוספת באה ללמד.

פוגשים את הדף

מושגים חדשים

שירת האזינו — קטע שירי המופיע לקראת סוף ספר דברים. התורה עצמה מכנה אותו „השירה הזאת”. משה מתאר בו את הקשר בין העם לאלוהיו, מזהיר מפני עזיבת הדרך ומתאר את תוצאותיה.

הפסוק „וְשֵׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם” מתאר עונש באמצעות שיניהן של חיות רעות. הגמרא מביאה אותו כדי להראות שלשון שילוח יכולה להופיע בתורה גם לצד המילה שן.

מה נשאר ביד?

בתחילת הדיון נדמה היה שהמילה וְשִׁלַּח יכולה ללמד רק אחד משני אבות הנזק: שן או רגל.

אבל הגמרא קובעת שאין סיבה לבחור ביניהם. לכל אחד מהם יש צד מיוחד, ולכן אפשר ללמוד מן המילה וְשִׁלַּח את שניהם.

המילה וּבִעֵר אינה מוסיפה אב נזק נוסף. היא מלמדת שהחיוב חל גם כאשר הבהמה הלכה אל השדה מעצמה, ולא רק כאשר הבעלים שילח אותה בעצמו.

השאלה התחילה כבחירה של או־או.

המסקנה היא: גם וגם — ולמילה הנוספת יש תפקיד אחר.