הכותל שנפל מן ההתחככות והכלי שנשבר מן הפעמון

איפה אנחנו?

בעמוד הקודם למדנו את דברי רב פפא: "יֵשׁ מֵהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן" — יש תולדות נזק שדינן זהה לאבות שלהן, ויש שדינן שונה.

הגמרא קבעה שדין תולדות הקרן: נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה, זהה לדין האב.

כעת הגמרא ממשיכה באותה דרך.

ראשית היא תגדיר את תולדות השן ותבדוק האם הן זהות לה. אחר כך היא תעשה זאת גם ביחס לרגל.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

בשיעורים הקודמים פגשנו שתי תכונות:

שן — יש הנאה להזיקה. הבהמה נהנית מן הפעולה שבמהלכה היא מזיקה. הדוגמה הבסיסית היא אכילה: הבהמה אוכלת להנאתה, ובכך מכלה את הפירות של אדם אחר.

רגל — הזיקה מצוי. הבהמה הולכת כדרכה, ותוך כדי ההליכה עלולה לדרוך, לרמוס, לגרור או לפגוע בדברים הנמצאים בדרכה.

לשון המקור

נלמד את הגמרא בשני צעדים.

צעד ראשון: בחינת תולדות השן לפי מאפיין ההנאה

תּוֹלָדָה דְשֵׁן מַאי הִיא?

נִתְחַכְּכָה בְּכוֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ, וְטִינְּפָה פֵּירוֹת לַהֲנָאָתָהּ.

מַאי שְׁנָא שֵׁן – דְּיֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָן, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!

אֶלָּא תּוֹלָדָה דְשֵׁן כְּשֵׁן, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְרֶגֶל.

במילים פשוטות

הגמרא שואלת: מהי תולדה של שן?

הדוגמה הראשונה היא בהמה שהתחככה בכותל מפני שההתחככות הייתה נעימה לה, ותוך כדי כך הפילה את הכותל.

הדוגמה השנייה היא בהמה שטינפה פירות להנאתה.

רש״י מסביר שהבהמה התגלגלה על הפירות, כדרך שסוסים וחמורים עשויים להתגלגל על הקרקע, ובכך קלקלה אותם.

רבנו חננאל מפרש בדרך אחרת: הבהמה עשתה את צרכיה על הפירות. לדבריו, גם פעולה כזאת נחשבת לפעולה שנעשתה להנאתה, משום שאילו נמנעה ממנה הייתה מצטערת. ההקלה מן הצער נחשבת אפוא להנאה.

בשני המקרים הללו, הבהמה אינה אוכלת את הדבר שניזוק ואף אינה מזיקה לו באמצעות שיניה, ולמרות זאת הגמרא משייכת אותם לשן.

מדוע?

מפני שהתכונה הקובעת של שן אינה דווקא פעולת האכילה בשן. התכונה הקובעת היא שהבהמה מפיקה הנאה מן הפעולה שבמהלכה נגרם הנזק.

אותם מאפיינים קיימים גם בתולדות:

• הבהמה נהנית מן הפעולה שגרמה לנזק — לפי רש״י מן ההתגלגלות, ולפי רבנו חננאל מן ההקלה שבסילוק הצער.
• הבהמה שייכת לבעליה.
• חובת השמירה מוטלת על הבעלים.

לכן מסיקה הגמרא:

תולדה של שן — כשן.

לכן הגמרא מנסה כעת להעמיד את דברי רב פפא על תולדות הרגל.

צעד שני: בחינת תולדות הרגל לפי מאפיין הנזק המצוי

תּוֹלָדָה דְרֶגֶל מַאי הִיא?

הִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִילּוּכָהּ, בִּשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִילּוּכָהּ, בִּשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, בִּפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ.

מַאי שְׁנָא רֶגֶל – דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – הֶזֵּיקָן מָצוּי, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!

אֶלָּא תּוֹלָדָה דְרֶגֶל כְּרֶגֶל, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְבוֹר.

במילים פשוטות

הגמרא שואלת כעת: מהי תולדה של רגל?

היא מונה כמה דרכים שבהן בהמה עלולה להזיק תוך כדי הליכתה:

• היא פגעה בדבר באמצעות גופה.
• דבר נדבק בשערה, והיא גררה אותו ושברה אותו תוך כדי הליכה.
• המטען שעל גבה פגע בדבר.
• הרסן או המתג שבפיה פגעו בדבר.
• הפעמון התלוי בצווארה פגע בדבר.

בכל המקרים הללו, הבהמה אינה דורסת ברגליה את הדבר שניזוק ולמרות זאת, הגמרא משייכת אותם לרגל.

מדוע?

מפני שהתכונה הקובעת של רגל אינה דווקא פעולת הדריסה ברגל. התכונה הקובעת היא שזהו נזק המצוי להתרחש במהלך הליכתה הרגילה, ולא פעולה שנראית מכוונת להזיק.

בהמה הולכת ממקום למקום כדרכה. כאשר גופה, שערה או חפץ שעליה פוגעים בדברים הנמצאים בדרך, זהו סוג נזק שאפשר לצפות שיתרחש במהלך הליכתה.

המאפיינים המחייבים של האב נמצאים גם בתולדות:

• הנזק עלול להתרחש בדרך הרגילה שבה הבהמה הולכת.
• הבהמה שייכת לבעליה.
• שמירתה מוטלת עליו.

המסקנה היא:

תולדה של רגל — כרגל.

לכן הגמרא עוברת לבדוק אם דברי רב פפא נאמרו על תולדות הבור.

איך הסוגיה חושבת?

הגמרא עונה כאן גם על שאלה סמויה שהלומד עשוי לשאול:

אם הבהמה התגלגלה על הפירות, מדוע אין זו רביצה — תולדה של קרן?

ואם הזיקה בגופה, מדוע אין זו נגיפה — תולדה של קרן?

התשובה היא שלא התנועה החיצונית לבדה קובעת, אלא אופי הפעולה.

ההתגלגלות נעשתה להנאת הבהמה — ולכן היא שייכת לשן.

הפגיעה בגוף אירעה בדרך הילוכה הרגילה, בלי פעולה שנראית מכוונת להזיק — ולכן היא שייכת לרגל.

פוגשים את הדף

מושגים חדשים

רבנו חננאל — מן המפרשים הקדומים והחשובים של התלמוד הבבלי. הוא חי בצפון אפריקה במאה האחת עשרה, ופירושו מסביר בקיצור את מהלך הסוגיה ולעיתים מביא מסורות פירוש השונות מפירוש רש״י.

מה נשאר ביד?

כדי לקבוע לאיזה אב שייך נזק, אין די לשאול באיזה איבר הזיקה הבהמה או איזו תנועה עשתה.

צריך לזהות את המאפיין של הפעולה: הנאה מצביעה על שן, נזק מצוי בדרך ההליכה מצביע על רגל, ופעולה שנראית מכוונת להזיק עשויה להצביע על קרן.

זה הכלל שעולה מן הסוגיה: הסיווג נקבע לפי אופייה של הפעולה, ולא רק לפי מראהּ החיצוני.

דברי רב פפא על תולדות השונות מן האבות לא נמצאו בשן או ברגל. החיפוש עובר כעת אל הבור.