גם בור רדוד יכול להיות מסוכן

איפה אנחנו?

רב פפא אמר שיש תולדות שדינן כאבות שלהן, ויש תולדות שדינן שונה.

מאז הגמרא עוברת מאב נזק אחד לאחר ומחפשת היכן נמצאת התולדה שדינה שונה מדין האב.

בשיעור הקודם היא בדקה את שן ואת רגל, ומצאה שבשתיהן התולדות דומות לאב במאפיין המחייב שלהן. לכן היא קבעה:

תולדה של שן — כשן.

תולדה של רגל — כרגל.

החיפוש ממשיך עכשיו אל בור.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

התורה בפרשת משפטים עוסקת באדם שפתח או כרה בור, ובהמה נפלה לתוכו.

בין השאר נאמר שם: "וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ".

כלומר, התורה מתייחסת במפורש למקרה שבו הנפילה לבור גרמה למותה של הבהמה.

כאן חשוב להכיר עוד פרט אחד.

חז״ל קובעים שבור שעומקו עשרה טפחים (80-100 ס"מ) נחשב עמוק דיו כדי להמית בנפילה, ואילו בור שעומקו תשעה טפחים (או פחות) עלול לגרום נזק, אך אינו נחשב בור שיש בו כדי להמית.

טפח הוא מידת אורך קדומה. נרחיב בה מעט בהמשך בפינת המושגים החדשים.

לשון המקור

נלמד את הגמרא בשני צעדים.

צעד ראשון: האם בור בעומק תשעה טפחים הוא תולדה של בור בעומק עשרה טפחים?

תּוֹלָדָה דְבוֹר מַאי נִיהוּ?

אִילֵּימָא אָב – עֲשָׂרָה, וְתוֹלָדָה – תִּשְׁעָה;

לָא תִּשְׁעָה כְּתִיבִי, וְלָא עֲשָׂרָה כְּתִיבִי!

הָא לָא קַשְׁיָא;

״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן:

עֲשָׂרָה – עָבְדָן מִיתָה,

תִּשְׁעָה – נְזִיקִין עָבְדִי, מִיתָה לָא עָבְדִי.

במילים פשוטות

הגמרא שואלת: מה יכולות להיות תולדות של בור?

היא מעלה אפשרות:

אולי הבור היסודי שעליו דיברה התורה, האב, הוא בור שעומקו עשרה טפחים, ואילו בור שעומקו תשעה טפחים הוא התולדה שלו.

למה לחשוב כך?

רש״י מסביר שבור של עשרה טפחים הוא בור שיש בו כדי להמית. ממילא אפשר היה לחשוב שזהו הבור העיקרי שעליו דיברה התורה, ואילו בור רדוד יותר, שמסוגל להזיק אך לא להמית, הוא מקרה מִשְׁנִי שנגזר ממנו.

אבל מיד עולה קושי.

הרי התורה אינה כותבת בפירוש: בור של עשרה טפחים, וגם אינה כותבת: בור של תשעה טפחים.

אם המספרים עצמם אינם כתובים בפסוק, מניין לנו להחליט שעשרה הוא האב ותשעה הוא התולדה?

הגמרא משיבה שהקושי הזה אינו מכריע.

התורה אומרת על הבור: "והמת יהיה לו" — כלומר, היא מתייחסת למקרה שבו הבהמה מתה בעקבות הנפילה.

וחכמים הרי קובעים:

• בור של עשרה טפחים — יש בו כדי לגרום מיתה.
• בור של תשעה טפחים — יש בו כדי לגרום נזק, אבל לא מיתה.

לכן אפשר לזהות בתוך דין הבור שני מצבים שונים: בור המסוגל להמית, ובור המסוגל להזיק בלבד.

בשלב הזה עדיין אפשר לחשוב שהראשון הוא האב והשני הוא תולדתו.

אלא שעכשיו הגמרא חוזרת ובודקת: האם ההבדל הזה באמת הופך את בור תשעה לתולדה?

צעד שני: סוף סוף — שניהם אבות

סוֹף סוֹף, זֶה אָב לְמִיתָה, וְזֶה אָב לִנְזָקִין!

במילים פשוטות

סוף סוף פירושו כאן: אחרי כל ההסבר הזה, עדיין נשארת הבעיה העיקרית.

נכון שבור של עשרה ובור של תשעה אינם שווים בדינם.

בור של עשרה טפחים הוא הבור שעליו מתחייבים גם כאשר הנפילה גרמה למיתה.

בור של תשעה טפחים אינו מחייב על מיתה, אבל אם הנפילה גרמה לנזק — הוא מחייב.

אבל מכאן לא נובע שאחד הוא אב והשני תולדה.

להפך.

מִכְּלָל הֵן, אַתָּה שׁוֹמֵעַ לָאו. מכך שהתורה מחייבת בור עשרה שהמית, אתה למד שבור תשעה, שאין בו כדי להמית, אינו מחייב על מיתה.

הבה נלך עוד צעד קדימה.

אם בור תשעה אינו ראוי להמית — למה הוא כן ראוי?

להזיק.

ואם כך, כאשר בהמה נפלה לבור תשעה וניזוקה, בעל הבור חייב בנזק.

נמצא שבור תשעה אינו רק גרסה פחות חמורה של בור עשרה. גם לו יש תחום חיוב משלו.

מן המילים „והמת יהיה לו” נרמז גם דינו של בור תשעה לעניין נזק.

לכן:

בור עשרה — אב למיתה. בור תשעה — אב לנזיקין.

וזה מפיל את הניסיון של הגמרא.

איך הסוגיה חושבת?

קל להתפתות למחשבה פשוטה:

אם יש מקרה חמור ומקרה קל מאותו סוג, כנראה שהחמור הוא האב והקל הוא התולדה.

בור של עשרה חמור יותר — הוא עלול להמית.

בור של תשעה קל יותר — הוא עלול להזיק, אך אינו נחשב ראוי להמית.

לכן ההצעה "אב — עשרה, תולדה — תשעה" נשמעת בתחילה טבעית.

אבל הגמרא מלמדת כאן שההבחנה בין אב לתולדה אינה נקבעת לפי השאלה איזה מקרה חמור יותר.

צריך לשאול שאלה אחרת:

מה מקור הדין של כל אחד מהם?

אם גם החיוב בבור תשעה נלמד מדין הבור שבתורה, הרי הוא דין יסודי של בור בפני עצמו — ולא רק גרסה חלשה של בור עשרה.

זהו מהלך חשוב בדרך החשיבה של הסוגיה: הבדל בדין אינו הופך בהכרח מקרה אחד לתולדה של האחר.

פוגשים את הדף

מושגים חדשים

טפח — מידת אורך קדומה ששימשה בתקופת חז״ל. בסוגיה שלנו היא משמשת למדידת עומק הבור. שיעורו המדויק של הטפח במידות ימינו שנוי במחלוקת, והוא בערך 8–10 ס"מ.

מה נשאר ביד?

הגמרא ניסתה לזהות את בור עשרה כאב ואת בור תשעה כתולדה.

יש ביניהם הבדל ברור: בור עשרה עשוי להמית, ואילו בור תשעה מחייב רק כאשר נגרם נזק.

אבל הבדל בחומרת הדין אינו הופך אחד לאב ואת האחר לתולדה.

גם דינו של בור תשעה נלמד מדין הבור שבתורה, ולכן קובעת הגמרא:

זה אב למיתה — וזה אב לנזיקין.

ועדיין לא מצאנו את התולדה שחיפש רב פפא.