אז מהו בעצם מבעה?
כבר מן המשנה הראשונה מלווה אותנו אחד מארבעת אבות הנזיקין בשם מסתורי:
מבעה.
בכל פעם שפגשנו את המילה הזאת אמרנו שעדיין לא ביררנו מה פירושה, ושנגיע לכך בהמשך.
עכשיו, סוף סוף, הגמרא חושפת בפנינו את שתי האפשרויות:
לפי שמואל — מבעה הוא שן. כלומר אותו אב נזק שכבר דיברנו עליו בשיעורים הקודמים.
לפי רב — מבעה הוא אדם. כלומר אדם שגורם נזק בעצמו.
איפה אנחנו?
רב פפא אמר שיש תולדות נזיקין שדינן כאבות שלהן, ויש תולדות שדינן שונה.
מאז הגמרא עוברת מאב לאב ומחפשת את התולדה החריגה.
ראינו שתולדות קרן כקרן, כך גם תולדות שן ורגל.
בשיעור הקודם סיימנו את בדיקת הבור וקבענו כי תולדה של בור — כבור.
לכן הגמרא עוברת עכשיו אל מבעה.
מה צריך לדעת לפני שנכנסים?
כדי להבין את הקטע, צריך להחזיק בראש את שתי השיטות שהגמרא מזכירה כאן:
שמואל אומר: מבעה זו שן.
רב אומר: מבעה זה אדם.
בשלב הזה איננו עוצרים לברר מדוע כל אחד מהם מפרש כך את המשנה.
הגמרא עצמה תחזור למחלוקת הזאת בהמשך.
כרגע היא משתמשת בה לצורך שאלה אחרת:
אם מבעה הוא אחד מאבות הנזיקין — מהן התולדות שלו, והאם דינן כדינו?
לשון המקור
נלמד את הקטע בארבעה צעדים.
צעד ראשון: לפי שמואל כבר בדקנו את מבעה
מַאי נִיהוּ? אִי לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: מַבְעֶה זוֹ שֵׁן – הָא אוֹקֵימְנָא תּוֹלָדָה דְשֵׁן כְּשֵׁן. אִי לְרַב, דְּאָמַר: מַבְעֶה זֶה אָדָם – מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִית בֵּיהּ?
במילים פשוטות
הגמרא שואלת:
„מאי ניהו?” — מהי אותה תולדה של מבעה שאולי עליה דיבר רב פפא?
לפי שמואל התשובה פשוטה.
שמואל אומר שמבעה הוא שן.
אבל את שן כבר בדקנו.
כבר ראינו שתולדות שן דינן כשן.
לכן אין טעם לחפש שם את התולדה החריגה.
נשארה שיטת רב:
מבעה זה אדם.
וכאן מתעוררת שאלה חדשה:
אם האדם עצמו הוא האב — מה יכול להיות תולדה שלו?
אצל קרן, שן ורגל יכולנו לזהות פעולות נוספות הדומות לאב.
אבל מהי תולדה של אדם שמזיק?
צעד שני: אולי ער הוא האב וישן הוא התולדה?
נניח שהלכתי לישון ליד קערת פורצלן עתיקה.
באמצע השינה התהפכתי, היד שלי פגעה בקערה — והיא נפלה ונשברה.
ברור שלא התכוונתי להזיק.
אפילו לא ידעתי שאני עושה משהו.
אולי כאן נמצא ההבדל שאנחנו מחפשים?
אדם ער שמזיק יהיה האב.
אדם ישן שמזיק יהיה התולדה.
הגמרא בודקת את האפשרות הזאת:
וְכִי תֵּימָא: אָב – נֵיעוֹר, תּוֹלָדָה – יָשֵׁן; וְהָתְנַן: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן!
במילים פשוטות
אפשר היה לומר:
האדם הער הוא הצורה העיקרית של נזקי אדם — ולכן הוא האב.
האדם הישן מזיק בצורה פחות רגילה ופחות מודעת — ולכן אולי הוא תולדה.
אבל הגמרא דוחה את האפשרות הזאת בעזרת משנה:
„אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן.”
כלומר, מבחינת החיוב בנזק, אין כאן את ההבדל שחיפשנו.
גם אדם ער חייב על נזקיו, וגם אדם ישן.
לכן אפילו אם נרצה לראות באדם הישן מקרה משני של נזקי אדם, דינו אינו שונה מדין האב.
ושוב לא מצאנו את התולדה שעליה דיבר רב פפא.
צעד שלישי: אולי דבר שיצא מגופו של האדם הוא התולדה?
הגמרא מציעה עכשיו אפשרות אחרת:
אֶלָּא אַכִּיחוֹ וְנִיעוֹ. הֵיכִי דָּמֵי? אִי בַּהֲדֵי דְּאָזְלִי קָמַזְּקִי – כֹּחוֹ הָוֵה! אִי בָּתַר דְּנָיַיח – בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל, הַיְינוּ בּוֹר!
במילים פשוטות
הגמרא מציעה את כיחו וניעו.
רש״י מסביר:
כיחו — רוק היוצא מפיו.
ניעו — ליחה היוצאת מאפו.
אלה דברים שיצאו מגופו של האדם.
אפשר אפוא לחשוב:
האדם עצמו הוא האב, ומה שיצא מגופו הוא התולדה.
אבל שוב הגמרא אינה מסתפקת בכותרת.
היא שואלת:
„היכי דמי?” — באיזה מצב בדיוק מדובר?
ומתברר שצריך לחלק בין שני מצבים.
כשהם עדיין בתנועה
נניח שאדם יורק, והרוק פוגע בחפץ תוך כדי מעופו ומזיק לו.
על כך אומרת הגמרא:
„כוחו הוה” — זהו כוחו.
רש״י מסביר שהנזק נחשב למעשה האדם עצמו.
אפשר לחשוב על אדם שזורק כדור ושובר חלון.
ברגע שהכדור פוגע בחלון, היד כבר אינה נוגעת בו.
ובכל זאת ברור שהנזק מיוחס לזריקה של האדם.
כך גם כאן:
כל עוד הדבר שיצא מן האדם מזיק תוך כדי התנועה שנוצרה ממנו, אין כאן תולדה בעלת דין אחר.
הנזק מיוחס לאדם עצמו.
אחרי שהם כבר נחתו
עכשיו נניח שהרוק כבר נפל על הקרקע ונח.
אחר כך אדם אחר עובר במקום, מחליק עליו ונפגע.
כאן כבר אין לפנינו דבר שנע מכוח האדם.
יש לפנינו תקלה שמונחת במקום, והניזק מגיע אליה.
ולכן אומרת הגמרא:
„בין לרב בין לשמואל — היינו בור.”
כלומר, זה כבר אינו מועמד לתולדת אדם.
הוא שייך למשפחת בור.
מבחינה זו, הרוק שנח על הקרקע דומה לכל מכשול אחר שאדם יצר בדרך והפקיר אותו.
צעד רביעי: גם במבעה לא נמצא ההבדל
אֶלָּא תּוֹלָדָה דְמַבְעֶה כְּמַבְעֶה. וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא, אַתּוֹלָדָה דְאֵשׁ.
במילים פשוטות
גם החיפוש במבעה הסתיים בלי למצוא את התולדה החריגה.
לכן מסכמת הגמרא:
תולדה של מבעה — כמבעה.
גם כאן לא נמצאה התולדה שדינה שונה מן האב.
רב פפא התכוון, אם כן, לתולדה של האב הבא:
אש.
איך הסוגיה חושבת?
יש בקטע הזה נקודה מעניינת בדרך שבה הגמרא מנהלת את הדיון.
אנחנו פוגשים כאן פתאום את המחלוקת:
שמואל — מבעה זו שן.
רב — מבעה זה אדם.
אבל הגמרא עדיין לא עצרה להציג בפנינו את המחלוקת באופן מסודר.
לקורא מודרני זה עלול להרגיש כאילו דילגנו על פרק.
אבל לא דילגנו.
הגמרא אינה תמיד בנויה כמו ספר לימוד שבו כל פרט מוצג תחילה, מוסבר, ורק אחר כך משתמשים בו.
לפעמים היא מזכירה כאן מחלוקת מפני שהיא נחוצה למהלך הנוכחי, ובהמשך תחזור ותדון במחלוקת עצמה.
לכן כדאי לזכור:
כאשר הגמרא מזכירה דבר שלא פגשנו קודם, אין פירוש הדבר בהכרח שפספסנו משהו. לפעמים הסוגיה עצמה עוד תחזור ותפתח אותו.
מושגים חדשים
וְהָתְנַן — „והרי שנינו במשנה”.
זו אחת מלשונות הדיון של הגמרא.
כאשר הגמרא מציעה אפשרות ואז אומרת „והתנן”, היא מביאה משנה שכבר שנויה כדי להקשות על האפשרות שהוצעה.
פוגשים את הדף
הקטע שלמדנו נמצא בבבא קמא דף ג עמוד ב.
פתחו את הדף באתר פורטל הדף היומי
מה נשאר ביד?
אחרי קרן, שן, רגל ובור, הגמרא בודקת את מבעה.
לפי שמואל, מבעה הוא שן — ולכן כבר ידוע שתולדתו כאב.
לפי רב, מבעה הוא אדם.
הגמרא מנסה למצוא תולדה של אדם שדינה שונה:
אדם ישן אינו מתאים, מפני שאדם חייב בין ער ובין ישן.
כיחו וניעו אינם מתאימים: כשהם מזיקים תוך כדי תנועה הם נחשבים למעשה האדם, וכשהם מזיקים לאחר שנחו הם כבר בור.
לכן גם כאן המסקנה היא:
תולדה של מבעה — כמבעה.
והחיפוש אחר התולדה החריגה עובר עכשיו לאש.
שאלות קצרות שיעזרו לבדוק את ההבנה ולחזור על הרעיונות המרכזיים.
להתחלת הבוחן הבוחן נפתח ב־NotebookLM בחלון חדש, ללא צורך בהתחברות.