אם צרורות שונים מרגל, למה הם תולדה שלה?

איפה אנחנו?

הגמרא כבר מצאה את התולדה החריגה שחיפשה — צרורות.

עכשיו היא עוברת לשאלה הבאה: אילו מדיני רגל עדיין חלים עליה?

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

כדי להבין את השאלה של הגמרא, צריך לזכור הבדל חשוב בין קרן תמה לבין שן ורגל.

כבר למדנו שקרן תמה משלמת רק חצי נזק.

אבל יש בה עוד מגבלה: התשלום הוא מגופו של השור המזיק.

נניח ששור ששווה 1,000 ש״ח נגח שור אחר וגרם לו נזק של 800 ש״ח.

חצי הנזק הוא 400 ש״ח, והשור המזיק שווה יותר מזה — ולכן אפשר לגבות את כל 400 השקלים.

אבל עכשיו נניח שהשור המזיק שווה רק 300 ש״ח.

חצי הנזק עדיין עומד על 400 ש״ח, אבל מכיוון שהתשלום הוא מגופו, אפשר לגבות רק את שווי השור: 300 ש״ח.

כלומר, בקרן תמה התשלום בפועל אינו יכול להיות גבוה לא מחצי הנזק ולא משווי השור המזיק.

רש״י מסביר זאת מלשון התורה בדין שור תם: „וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ”. הגבייה קשורה לגופו של השור שהזיק.

בשן וברגל הדין אחר.

כאשר הן חייבות, הן משלמות נזק שלם, והתשלום אינו מוגבל לשווי הבהמה המזיקה.

אם בהמה ששווה 300 ש״ח גרמה נזק של 800 ש״ח, החיוב אינו נעצר ב־300 ש״ח. בעל הבהמה משלם את מלוא החיוב מנכסיו.

לתשלום כזה הגמרא קוראת „מן העלייה”.

רש״י מסביר: „עלייה” — מְעֻלֶּה שבנכסיו. כלומר, אין כאן גבייה המוגבלת לגוף הבהמה המזיקה; התשלום נגבה מנכסי הבעלים.

עכשיו אנחנו מוכנים לפגוש את דיון הגמרא.

לשון המקור

נלמד את הגמרא בשני צעדים.

צעד ראשון: במה צרורות עדיין דומים לרגל?

וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה דְרֶגֶל? לְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה.

במילים פשוטות:

הגמרא שואלת:

צרורות משלמים חצי נזק, כמו קרן תמה. אם כך, למה הם עדיין נקראים תולדה של רגל ולא תולדה של קרן?

התשובה היא:

„לשלם מן העלייה”.

נניח שבהמה ששווה 300 ש״ח התיזה צרורות ושברה כלי ששווה 800 ש״ח.

החיוב הוא חצי נזק — 400 ש״ח.

אילו התשלום היה מגופה, כמו בקרן תמה, היה אפשר לגבות רק עד שווי הבהמה — 300 ש״ח.

אבל לפי התשובה כאן, צרורות משלמים מן העלייה: בעל הבהמה משלם את מלוא 400 השקלים מנכסיו.

כלומר, בשיעור התשלום צרורות דומים לקרן — חצי נזק; אבל בדרך הגבייה הם דומים לרגל — מן העלייה.

וזהו הדין שבו הם נשארים תולדה של רגל.

צעד שני: אבל האם הדבר מוסכם על הכול?

וְהָא מִבַּעְיָא בָּעֵי רָבָא – דְּבָעֵי רָבָא: חֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת – מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם, אוֹ מִן הָעֲלִיָּיה מְשַׁלֵּם? לְרָבָא מִבַּעְיָא לֵיהּ, לְרַב פָּפָּא פְּשִׁיטָא לֵיהּ.

במילים פשוטות:

הגמרא מיד עוצרת.

אמרנו שצרורות נקראים תולדה של רגל מפני שמשלמים עליהם מן העלייה.

אבל החכם התלמודי רָבָא עצמו הסתפק בדיוק בשאלה הזאת.

הוא שאל:

חצי נזק צרורות — האם משלמים אותו מגופו, כמו קרן תמה?

או מן העלייה, כמו רגל?

הספק של רבא מובן עכשיו היטב.

מצד אחד, צרורות הם תולדה של רגל. זה יכול לגרום לנו לומר שגם דרך התשלום שלהם צריכה להיות כמו ברגל — מן העלייה.

מצד שני, ההלכה למשה מסיני הורידה את התשלום לחצי נזק. וכאן אפשר לשאול: אולי חצי הנזק הזה מתנהג כמו חצי הנזק המוכר לנו מקרן תמה — ומשולם מגופו?

הגמרא מסכמת:

„לרבא מיבעיא ליה” — לרבא זו שאלה פתוחה.

„לרב פפא פשיטא ליה” — לרב פפא הדבר פשוט: חצי נזק צרורות משולם מן העלייה.

חשוב לשים לב: רב פפא אינו אומר שצרורות זהים לרגל בכל דבר.

אנחנו כבר יודעים שהם אינם זהים — הרי ברגל משלמים נזק שלם ובצרורות רק חצי.

לדעת רב פפא, הדמיון לרגל נשאר בנקודה אחרת:

מאיפה גובים את הסכום שחייבים בו.

איך הסוגיה חושבת?

לפעמים בגמרא, מה שנראה לחכם אחד פשוט — נשאר אצל חכם אחר שאלה פתוחה.

כאן זה בדיוק מה שקורה.

לרָבָא, אמורא בבלי מן הדור הרביעי, עדיין יש ספק: האם חצי נזק צרורות משולם מגופו או מן העלייה.

לעומת זאת, לרב פפא, אמורא בבלי מן הדור החמישי, הדבר כבר פשוט: חצי נזק צרורות משולם מן העלייה.

הגמרא מציבה את שתי העמדות זו לצד זו ולא מטשטשת את הפער ביניהן.

מה שאצל חכם אחד הוא עדיין מִבַּעְיָא — שאלה וספק — אצל חכם אחר הוא כבר פְּשִׁיטָא — דבר ברור.

וזה חלק מצורת החשיבה התלמודית: לא כל נקודה בסוגיה נמצאת אצל כל החכמים באותה דרגת ודאות.

מושגים חדשים

רָבָא — אמורא בבלי מן הדור הרביעי לאמוראים.

בָּעֵי / מִבַּעְיָא — לשון של שאלה, ספק או דבר שמבקש בירור. בָּעֵי פירושו כאן: שאל / הסתפק, ו־מִבַּעְיָא לֵיהּ — הדבר מסופק לו.

יש כאן קשר גם למילה בעיה: דבר שאינו פתור ודורש בירור. בשורש הארמי יש גם משמעות של רצון או בקשה, ולכן אפשר לחשוב על בָּעֵי גם כעל רצון להבין דבר שעדיין אינו ברור.

פוגשים את הדף

מה נשאר ביד?

צרורות משלמים רק חצי נזק, אבל בכך עדיין לא נקבע מאיפה נגבה התשלום.

לדעת רב פפא, הדבר פשוט: חצי נזק צרורות משולם מן העלייה — מנכסיו של בעל הבהמה.

לדעת רָבָא, הדבר עדיין מסופק: ייתכן שהתשלום הוא מגופו, כמו בקרן תמה, וייתכן שהוא מן העלייה, כמו ברגל.

לכן אצל רב פפא ברור באיזה דין צרורות ממשיכים ללכת אחרי רגל.

אבל לדעת רבא, אם גם דרך הגבייה עדיין מוטלת בספק, נשאר לברר איזה דין של רגל בכל זאת חל על צרורות.

לשם ממשיכה הגמרא מכאן.