איזה דין של רגל בכל זאת נשאר בצרורות?

איפה אנחנו?

אנחנו עדיין מבררים את דברי רב פפא שלפיהם יש תולדה שדינה אינו זהה לגמרי לדין האב.

מצאנו אותה: חצי נזק צרורות.

עכשיו הגמרא משלימה את הבירור ושואלת מה בכל זאת מצדיק את הגדרתם כתולדה של רגל — גם לדעת רבא.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

כבר פגשנו את הביטוי רשות הרבים — מקום המשמש את הציבור.

כאן אנחנו לומדים דין חשוב של שן ורגל: כשהבהמה מזיקה בדרך הרגילה שלה ברשות הרבים — בעליה פטור; ברשות הניזק — הוא חייב.

רש״י, בדיבור המתחיל „לפוטרה ברה״ר” — כלומר בפירוש שמתחיל במילים האלה — מסביר שהמקור הוא בפסוק:

„וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר”.

כלומר, החיוב הוא כשהבהמה מזיקה ב״שדה אחר״ — ברשות הניזק.

לדוגמה:

בהמה שדורכת ברחוב על חפץ ושוברת אותו — זה נזק של רגל, והיא פטורה.

בהמה שאוכלת ברחוב מאכל שמונח שם — זה נזק של שן, וגם היא פטורה.

אבל אם אותה בהמה נכנסת לחצרו של אדם אחר ודורכת על חפץ או אוכלת את מאכליו — שן ורגל חייבות.

ועכשיו לצרורות:

אם בהמה הולכת ברחוב, ומתחת לרגליה ניתזות אבנים ששוברות כלי — האם גם כאן חל הפטור של רגל ברשות הרבים?

זה בדיוק מה שהגמרא עומדת לברר.

לשון המקור

לְרָבָא דְּמִבַּעְיָא לֵיהּ, אַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה דְרֶגֶל? לְפוֹטְרָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

במילים פשוטות

הגמרא חוזרת לדעת רבא.

אם עדיין לא ברור לו שצרורות משלמים מן העלייה, אי אפשר להסביר בכך מדוע הם נקראים תולדה של רגל.

התשובה היא:

„לפוטרה ברשות הרבים”.

כלומר, גם לדעת רבא יש דין ברור שבו צרורות הולכים אחרי רגל:

כמו שרגל פטורה ברשות הרבים — כך גם צרורות פטורים שם.

זהו הדין שמסביר מדוע גם רבא ממשיך לראות בצרורות תולדה של רגל.

איך הסוגיה חושבת?

תוספות, בדיבור המתחיל „לפוטרה ברה״ר” — כלומר בפירוש שמתחיל במילים האלה — שואלים שאלה חשובה.

וא״ת — „ואם תאמר”, כלומר: יש להקשות:

אם רבא עדיין מסתפק האם צרורות משלמים מגופו (כמו קרן תמה) או מן העלייה (כמו רגל), אז למה זה שהם פטורים ברשות הרבים (כמו רגל) כן פשוט לו?

וי״ל — „ויש לומר”, כלומר: יש לתרץ:

הרי ההלכה למשה מסיני של צרורות באה להקל — להפחית מנזק שלם לחצי נזק — ולא להחמיר.

לכן כשאנו קובעים שצרורות הם תולדה של רגל, הגיוני יותר שהקביעה תבוא כדי להקל ולפטור את הצרורות ברשות הרבים — כמו רגל.

פחות סביר שהקביעה תבוא כדי להחמיר ולחייב את הצרורות בתשלום מן העלייה, ולכן בנקודה הזאת רבא עדיין מסתפק.

מושגים חדשים

רשות הרבים — מקום המשמש את הציבור. המושג מופיע בתחומים רבים בהלכה, ולא רק בדיני נזיקין. למשל: בהלכות שבת, שם יש משמעות לשאלה אם מקום נחשב רשות הרבים לעניין הוצאה וטלטול; בדיני טומאה וטהרה; וגם בסוגיות של נזקים, כמו כאן, שבהן חשוב היכן אירע הנזק.

דיבור המתחיל — המילים הראשונות מתוך הגמרא או המקור שעליהן נסוב פירוש מסוים. רש״י, תוספות ומפרשים רבים אחרים בנויים בדרך זו: תחילה מובאות כמה מילים מן המקור, ובמהדורות המודפסות הן בדרך כלל מודגשות, ואחריהן בא הפירוש. לכן מקובל להפנות לפירוש לפי ה״דיבור המתחיל״ שלו, למשל: תוספות, דיבור המתחיל „לפוטרה ברה״ר”.

וא״ת — קיצור של „ואם תאמר”. ביטוי נפוץ בתוספות לפתיחת שאלה או קושיה על מה שנאמר קודם.

וי״ל — קיצור של „ויש לומר”. ביטוי נפוץ בתוספות לפתיחת תשובה או תירוץ לקושיה. כאשר מובא תירוץ נוסף אפשר למצוא גם „ועי״ל” — „ועוד יש לומר”.

פוגשים את הדף

מה נשאר ביד?

צרורות פטורים ברשות הרבים, כמו רגל.

לדעת רב פפא, חצי נזק צרורות משולם מן העלייה.

לדעת רבא, עדיין יש ספק אם התשלום הוא מגופו או מן העלייה.