רוצים לגלות מהו „מבעה”?

איפה אנחנו?

בתחילת המסכת פגשנו את ארבעת אבות הנזיקין: השור, הבור, המבעה וההבער.

את שלושת האחרים כבר התחלנו להכיר. עכשיו הגמרא חוזרת אל המילה שנשארה פתוחה:

„מבעה”.

מה צריך לדעת לפני שנכנסים?

כשאנחנו נתקלים היום במילה שאיננו מכירים, אפשר לפתוח מילון.

אבל כאן הגמרא עצמה צריכה לברר למה התכוונה המשנה במילה „מבעה”.

היא עושה זאת בדרך מעניינת: היא מחפשת במקרא מילים דומות, ובודקת איזו משמעות יש להן שם.

וכאן מתגלה מחלוקת בין שני חכמים מרכזיים: רב ושמואל.

רב אומר: מבעה הוא אדם.

שמואל אומר: מבעה הוא שן.

כל אחד מהם שומע במילה „מבעה” כיוון לשוני אחר.

לפי רב — הכיוון הוא רצון ובקשה.

לפי שמואל — הכיוון הוא גילוי של דבר שהיה נסתר.

לשון המקור

נלמד את הקטע בשלושה צעדים.

לפני כן, שימו לב לצורת הפתיחה:

„הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר כּוּ׳”.

הגמרא אינה מעתיקה מחדש את כל המשנה. היא מצטטת כמה מילים מתחילתה, ואז כותבת „כו׳” — „וכולי”.

כלומר: המשך המשנה כבר מוכר לנו, ואין צורך להעתיק אותו כולו. עכשיו הדיון יתמקד במילים שצוטטו.

צעד ראשון: אדם או שן?

הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר כּוּ׳. מַאי ״מַבְעֶה״? רַב אָמַר: מַבְעֶה זֶה אָדָם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַבְעֶה זֶה הַשֵּׁן.

במילים פשוטות:

הגמרא שואלת:

„מאי מבעה?” — מהו מבעה?

ורב ושמואל נותנים שתי תשובות שונות לגמרי.

לפי רב, המשנה מדברת על אדם המזיק.

לפי שמואל, המבעה הוא השן — נזק שהבהמה עושה באכילתה.

כבר כאן אפשר לראות את גודל המחלוקת.

אם רב צודק, אחד מארבעת אבות הנזיקין במשנה הוא האדם עצמו.

אם שמואל צודק, „מבעה” הוא עוד סוג של נזקי בהמה — שן.

וכאן יכולה מיד להתעורר שאלה: הרי כשעסקנו ב״שור״ כבר פגשנו גם את שן ורגל. אם כך, למה המשנה צריכה למנות את השן שוב בשם „מבעה”?

זו שאלה טובה — והגמרא עצמה עוד תחזור אליה ותברר כיצד שיטת שמואל מסתדרת עם שאר לשון המשנה.

אבל קודם צריך להבין:

מאיפה כל אחד מהם לוקח את הפירוש שלו?

צעד שני: רב — מבעה הוא מי שרוצה ומבקש

רַב אָמַר מַבְעֶה זֶה אָדָם, דִּכְתִיב: ״אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ״.

במילים פשוטות:

רב מביא פסוק מספר ישעיהו.

הפסוק מתאר אנשים הפונים אל השומר ושואלים אותו על הלילה — מתי כבר יגיע הבוקר.

השומר משיב להם:

„אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ”.

בפשטות: אם אתם רוצים לבקש ולשאול — בקשו.

המילה החשובה לרב היא „בְּעָיוּ”.

רש״י מסביר כאן לשון של בני אדם המבקשים.

וזה מחזיר אותנו לרמז שבפתיחת השיעור.

בארמית, בָּעֵי יכולה להיות: רוצה, מבקש, שואל.

הבקשה שבפסוק היא פעולה אנושית: אדם רוצה, שואל ומבקש.

לכן רב שומע במילה „מבעה” את עולם הרצון והבקשה, ומפרש:

„מבעה זה אדם”.

חשוב לדייק:

רב אינו אומר שהמילה „מבעה” היא פשוט מילה נרדפת ל„אדם”.

הוא לומד את משמעותה מן הפעולה שמופיעה בפסוק — בקשה.

לפי רב, אם כן:

מבעה קשור למי שמבקש — לאדם.

צעד שלישי: שמואל — מבעה הוא דבר שמתגלה

וּשְׁמוּאֵל אָמַר מַבְעֶה זֶה הַשֵּׁן, דִּכְתִיב: ״אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו״. מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: אֵיכְדֵין אִיתְבְּלֵישׁ עֵשָׂו, אִתְגַּלִּין מַטְמֹרוֹהִי.

במילים פשוטות:

שמואל שומע במילה „מבעה” כיוון אחר לגמרי.

הוא מביא פסוק מספר עובדיה:

„אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו”.

הפסוק מתאר את מפלתו של עשו.

הדברים הנסתרים שלו — האוצרות והמטמונים שהיו חבויים — נחשפים ומתגלים.

אבל איך אנחנו יודעים שזו משמעות המילה „נִבְעוּ”?

לכן הגמרא שואלת:

„מאי משמע?” — מניין נשמעת כאן המשמעות הזאת?

והתשובה היא:

„כדמתרגם רב יוסף”.

רב יוסף מביא את תרגום הפסוק בשפה הארמית:

„אֵיכְדֵין אִיתְבְּלֵישׁ עֵשָׂו, אִתְגַּלִּין מַטְמֹרוֹהִי”.

אֵיכְדֵין — איך/כיצד.

אִיתְבְּלֵישׁ — נחקר ונחשף בחיפוש.

אִתְגַּלִּין מַטְמֹרוֹהִי — התגלו מטמוניו.

כלומר, התרגום מתאר את עשו כמי שנחשף בחיפוש, עד שגם הדברים שהסתיר — מטמוניו — נעשו גלויים.

ומכאן:

„נִבְעוּ” = התגלו.

ועכשיו שמואל מגיע אל השן.

רש״י מסביר שהשן היא דבר שפעמים מגולה ופעמים מכוסה.

כשהפה סגור — היא נסתרת.

כשהפה נפתח — היא מתגלה.

לכן, אם „מבעה” קשור לדבר שהיה נסתר ויצא אל הגילוי, השן מתאימה היטב לתמונה הזאת.

לפי שמואל:

מבעה הוא הדבר שמסתתר ומתגלה חליפות — השן.

איך הסוגיה חושבת?

שני החכמים עומדים מול אותה מילה — מבעה — אבל כל אחד מחבר אותה למשפחת משמעות אחרת:

רב: בקשה > רצון > אדם

שמואל: גילוי > דבר שפעמים נסתר ופעמים נגלה > שן

כלומר, הסוגיה אינה שואלת רק:

„מה הפירוש המילוני של מבעה?”

היא מנסה לברר:

איזו משפחת משמעות מסתתרת במילה הזאת?

וזה גם מסביר את כותרת השיעור:

„רוצים לגלות מהו מבעה?”

„רוצים” — הכיוון של רב.

„לגלות” — הכיוון של שמואל.

פוגשים את הדף

מושגים חדשים

כו׳ — וכולי — כאשר הגמרא מצטטת משנה, ברייתא או מקור שכבר הובא, היא אינה חייבת תמיד להעתיק אותו בשלמותו. לפעמים היא מביאה רק את המילים הדרושות לדיון ומוסיפה „כו׳”, כלומר: המשך המקור ידוע ואינו נצרך כרגע. כאן היא כותבת: „המבעה וההבער כו׳”, מפני שהדיון עובר מיד למילה „מבעה”.

ארמית — לצד העברית, זו אחת השפות המרכזיות של הגמרא. בתקופת חז״ל הייתה הארמית שפה חיה ונפוצה מאוד, ובתלמוד הבבלי חלק גדול מן הדיון כתוב בה.

לכן בשיעורים שלנו אנחנו פוגשים שוב ושוב מילים כמו מאי, אמאי, בעי וליה.

כאן הארמית גם עוזרת לגמרא להבין פסוק עברי.

אין צורך לדעת ארמית מראש כדי ללמוד גמרא. אנחנו לומדים אותה בהדרגה, מתוך המילים שהסוגיה עצמה צריכה.

מה נשאר ביד?

המילה „מבעה” פתחה בפני רב ושמואל שני כיוונים שונים.

רב שומע בה לשון של רצון ובקשה:

„אם תבעיון בעיו” — בני אדם מבקשים.

ולכן:

מבעה זה אדם.

שמואל שומע בה לשון של גילוי:

„נבעו מצפוניו” — הדברים הנסתרים התגלו.

ולפי רש״י, השן מתאימה לכך מפני שהיא פעמים מכוסה ופעמים מגולה.

ולכן:

מבעה זה השן.

אותה מילה — שתי משפחות משמעות, ושני פירושים שונים לאחד מארבעת אבות הנזיקין.

בשלב הבא הגמרא כבר לא תסתפק בפסוקים.

היא תתחיל לבדוק האם כל אחד מן הפירושים באמת מסתדר עם לשון המשנה ועם שאר אבות הנזיקין.